קראתי בכאב את דבריו של אור יזרעאלי על ההפגנה כנגד היהודים באים. זה יותר כאב לב משום שברור לגמרי שהדיון כאן לא עוסק בדעות, משום שגם אור מסכים שהתכנית אינה ראויה.

אז למה כאב לב? באיזשהו אופן אני קשור בהקמת ההפגנה הזו וכתבתי עליה במקומות אחרים. להפתעתי מה שהיה נדמה לי כעניין פשוט שנמצא בקונצנזוס, כפי שהוכיחו רבני ישראל מקצה לקצה, הפך אצל מספר אנשים לנושא מעניין לדיון.

אחד טוען שצריכים הומור בחיים והשני טוען שאנחנו מגבירים רייטינג ואור יזרעאלי טוען שעדיף שיצחקו על ר' עקיבא (ח"ו) מאשר לא יכירו כלל.

אני לא בעד דרשות ארוכות ותוכחות רוויות פסוקים. יש כאן לדעתי עוות של המבנה היסודי הנפשי שלנו כיהודים וכבני אדם. הקב"ה ברא בנו בין היתר את 'חוש הזעזוע'. "אמור לי ממה אתה מזדעזע ואומר לך מי אתה".

כאשר כולנו מזדעזעים ממעשה מגונה בדגל ישראל, כי החושים הבריאים שלנו אומרים לנו שיש כאן עוול ובגידה בכל מה שמגדיר אותנו כישראלים, איך יתכן שיהיו בתוכנו אנשי תרבות שיראו איך שוחטים באופן מרושע דמויות שהעולם כולו חרד מפניהן, תוך גיבוב שקרים, שטויות ובדיחות תפלות – ולא יחושו זעזוע?

מתי תחוש זעזוע? מתי תקום מהספה בזעם ותאמר עד כאן?

הציונות הדתית חווה משבר זהות עמוק. רבים שואלים את עצמם מה מגדיר אותנו כיום, אחרי שישבנו את הארץ ובנינו אותה? לאן פנינו מועדות?

כשלעצמי ברור שהסיפור הגדול שלנו הוא שאלת הזהות הישראלית. מה עושה אותנו לעם? מאיפה אנחנו לוקחים את הצדק ולאן אנחנו נושאים את פנינו? כציבור שיש לו אחריות לאומית, קודם כל זה אנחנו מול אחינו החילונים, שאין להם מושג באמת מי הוא רבי עקיבא ולמרבה הכאב חלק גדול מהם גם לא שמעו על משה רבינו. הבדיחות התפלות האלה על חשבון אלו שמגדירים ממש את הזהות היהודית שלנו, הן פיגוע בלב התודעה הישראלית.

דור שלם סופח לורידים שלו מידע שגוי ושקרי שמתאר לו את הדמויות האלה שהפכו לחלק מתורת ד', כאנשים נואפים וחסרי לב, מרושעים, זדוניים וטפשים להחריד.

ישנה מגמה מתמשכת לחולל אחדות בציונות הדתית ורבים שואלים את עצמם סביב מה נתאחד? מה עושה אותנו לציבור? ולדידי צריכים לפני הכלל לעבור את 'מבחן הזעזוע'.

מזדעזע מפגיעה בקודשי האומה? אנחנו חברים ואפשר לדון בפרטים האחרים. לא שותף לזעזוע? אין שום אחדות שאפשר לדבר עליה.

 

הרב אהרון אגל-טל, יו"ר מכון 'אטסרטגיה חינוכית יהודית'