סמוטריץ' בטור נוקב:"נתניהו מאחז את עיניי הימין"

נתניהו קוסם. נקודה. אבל אסור לשכוח שקוסמות מבוססת על אחיזת עיניים ולכן היא אולי טובה כדי לשעשע ילדים בחופשת הקיץ, אבל כשהיא מכהנת בראשות הממשלה היא מסוכנת.

נתניהו מאחז את עיניי מצביעי הימין כבר שנים רבות בהצלחה רבה. הוא המותג הימני החזק ביותר למרות שבפועל הוא רחוק שנות אור מליישם מדיניות ימנית, כמעט בכל תחום.

הוא אחז את עינינו כשהבטיח במשך חודשים רבים החלת ריבונות על ההתיישבות, ואז, כשחשבנו שהוא הולך לקיים את ההבטחה, הביא אותה כחלק מעסקת חבילה מסוכנת שכוללת הכרה ישראלית במדינה פלשתינית.

חלק גדול מתומכיו, בהם גם אנשי ימין והתיישבות מובהקים, התנהגו וממשיכים להתנהג כמו ילדים שנהנים ממופע קסמים ומתעלמים מכך שמדובר באחיזת עיניים. קראו לנו חמוצים ומשביתי שמחות כשהתרענו – אחרי שנתניהו הפר את הבטחתו להחיל את הריבונות מיד עם שובו ארצה מוושינגטון – שמה שישאר מתכנית טראמפ היא הכרה של הימין הישראלי במדינה פלשתינית, ללא ריבונות, ואחרי שבמשך שנים רבות ומאמצים כבירים הורדנו אותה מהשולחן של ימין הישראלי. אשר יגורנו בא לנו.

גם עכשיו יש מי שמתעקשים להמשיך ולהנות מהמופע ולמחוא כפיים לקוסם המדהים שהביא הישג היסטורי בדמות חותמת רשמית של נורמליזציה לשיתוף הפעולה שיש לנו כבר שנים רבות עם איחוד האמירויות.

הקהל מריע למה שנראה כשבירת האקסיומה של "שטחים תמורת שלום" וכינון "שלום תמורת שלום" תוך ניתוק הקשר הגורדי שבין הסוגיה הפלשתינית לנורמליזציה עם מדינות ערב. הישג שנראה אולי מרשים אבל הפוך מהמציאות. אחיזת עיניים.

ההסכם שיחתם כנראה עם איחוד האמירויות לא רק שאינו מנותק מהסוגיה הפלשתינית, הוא מבוסס על החזרתה אל מרכז השיח ואשרור ההתחייבות הישראלית לפתרון שתי המדינות. זה התשלום שנדרשנו לשלם בתמורתו, ודוברי הבית הלבן ואיחוד האמירויות היו הכי ברורים בעניין אתמול.

האופן שבו הם מציגים את הדברים, ולצערי אני מאמין להם הרבה יותר ממה שאני מאמין לאריזה השיווקית ומאחזת העיניים שבה האירוע נמכר לנו על ידי נתניהו ותומכיו, ברור מאוד: על הפרק עמדה החלת ריבונות חד צדדית שהיתה שוברת את הכלים מול הפלשתינים ומביאה את הקץ לפתרון שתי המדינות, נתניהו עמד בפני לחצים פוליטיים גדולים בארץ כדי לממש אותה, אבל השתכנע לזנוח אותה לטובת חזרה לדרך ה"שלום", לרבות משא ומתן עם הפלשתינים על בסיס עקרון שתי המדינות.

בהודעה רשמית שהוציא אתמול הבית הלבן התגאה קושנר, השחקן החזק והמשפיע היום בסביבתו של הנשיא טראמפ, בהצלחתו להחזיר את ישראל למחויבותה לפתרון שתי המדינות, והפעם – לראשונה בהיסטוריה – עם הסכמה ישראלית על מפת הויתורים של חלוקת הארץ. מה שרבין, פרס, אולמרט וברק סרבו לעשות במשך שנים, ובצדק, נתניהו עשה בלי למצמץ, ועוד קיבל על כך סבב נוסף של מחיאות כפיים מהקהל הימני השבוי בקסמיו.

הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, כמו עם מדינות נוספות בציר המפרץ המתון, היא האינטרס ישראלי חשוב, אבל לא פחות מכך היא אינטרס עליון של המפרציות עצמן מול אירן כאויב משותף. במציאות הנוכחית חיזוק הקשרים שלהן עם ארה"ב ומטריית ההגנה שהיא יכולה לספק להם מול אירן עוברת דרך חיזוק היחסים עם ישראל. משום כך העובדה שישראל נדרשת לשלם על כך במטבע קשה ולחזור שנים רבות לאחור בשיח מול ארה"ב בנושא הפלשתיני היא הזויה ומקוממת. יחסים בילטראליים מבוססים על הדדיות ובהקשר של איחוד האמירויות ההדדיות הזו מתקיימת ללא כל קשר לסוגיה הפלשתינית. כריכת הנורמליזציה בויתור על אסטרטגיית הריבונות החד צדדית וחזרה לשיח שתי המדינות היא איוולת מדינית וביטחונית אסטרטגית, והיא עוד אחד מכשלונותיו הרבים של נתניהו, הקוסם שמצליח שוב ושוב לשווק את כשלונותיו כהצלחות מסחררות.

לפני כחודשיים העלנו באיחוד הלאומי קמפיין שהשווה את נתניהו לשרון במובנים רבים. ראש ממשלה ימני חזק, מלך ישראל עם ארבעים מנדטים בסקרים, כזה שאין לאף אחד סביבו את האומץ לצאת נגדו, ראש ממשלה שמשפחתו מעורבת עד צוואר בקבלת ההחלטות המדיניות שלו, שנמצא במצוקה משפטית ומשווק תכנית שמאלנית מסוכנת בכסות של הישגים מדיניים חסרי תקדים בדמות הכרה אמריקאית – אז בגושי ההתיישבות (מסמך בוש), היום בריבונות הישראלית על ההתיישבות. ביקשנו באמצעות הקמפיין הזה להרים דגל ולפקוח עיניים לסכנה הגדולה שבהליכה עיוורת אחרי מנהיג חזק וכריזמטי שעלולה להסתיים במפח נפש והתפכחות כשזה כבר מאוחר מידי.

הסכנה הזו מתעצמת עכשיו עשרת מונים. המציאות הולכת וסוגרת על נתניהו מכל הכיוונים – איבוד השליטה על משבר הקורונה בריאותית וכלכלית, גל המחאה וההידרדרות בסקרים, ומעל הכל טבעת החנק המשפטית שהולכת ומתהדקת סביב צווארו. תהליך מדיני עם "וויתורים כואבים" כבר הצליח לחלץ פעם אחת מנהיג ימין מסיטואציה בלתי אפשרית כזו. מספיק היה לשמוע אתמול את חיבוק הדוב המחמיא של אמנון אברמוביץ' לנתניהו כדי לחשוש משובו של האתרוג לעונה נוספת.

הנטיה הטבעית בימין לראיה אופטימית של המציאות וממילא לאימוץ פרשנות חיובית למהלכים מדיניים של מנהיגיו עלולה להתברר כעיוורון מסוכן.

אז אפשר לברך על הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, אפשר ליהנות קצת מהזעם הפלשתיני ולתחזק בכך את מקסם השווא של ניתוק הנורמליזציה הזו מהסוגיה הפלשתינית, אבל אי אפשר להתעלם מהסכנות הגדולות שבהחייאת השיח על מדינה פלשתינית על ידי ממשל טראמפ וראש ממשלה חזק שנמצא במצוקה קשה ומחפש, אולי, נתיב מילוט.

כדי לקדם את הסכנה הזו הימין חייב להציב כאן ועכשיו חלופה מנהיגותית לנתניהו. כל עוד האלטרנטיבה לנתניהו היא ממשלת שמאל, הימין ימשיך להיות בן ערובה של נתניהו, ובכדי לפתור את הדיסוננס הקוגנטיבי הכרוך בכך ימשיך להיות שבוי בקסמיו ולשכנע את עצמו שיהיה בסדר. ועל זה בדיוק הוא בונה. אנחנו לא יכולים הרי להישאר בלי מנהיג. הצבת חלופה ימנית לנתניהו תפתור את התלות של הימין בנתניהו, תאפשר לו לפקוח עיניים אובייקטיביות ולעצור רגע לפני התהום. איך שזה נראה כרגע החלופה הזו לא תבוא מהליכוד, שבכיריו ממשיכים ללכת אחריו כעוורים ושבויים בקסמיו.