אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

כיצד הופכים את ה"בידוד" למשהו חיובי?

הסיפור של הבידוד: תחושת הריחוק החברתי, הפגיעה בתחושת השייכות שלנו בחברה שם בחוץ. התרבות שלנו שמפתחת את האמונה ש"אם אני לא שם אני לא קיים" מכניסה אותנו לחשש ואף לחרדה

כיצד הופכים את ה"בידוד" למשהו חיובי?
  צילום: תומר נאומבורג/ פלאש 90

חוויות מהבידוד:

גם אנחנו נכנסנו לסטטיסטיקה  – כשהתגלתה אשת צוות מאומתת בגן. בבפנים שלי ידעתי ש"בית הספר של החופש הגדול" הוא "פצצה מתקתקת". על ימין ועל שמאל נסגרים גנים ובתי ספר. ואנחנו ההורים רק משוועים לעוד יום, רגע עם מסגרת שמאפשרת לנו להתעסק בשלנו, אבל אז זה מגיע "פוגע" בנו בלי הכנה.

בחוויה שלי רווח מול ההפסד, אני באופן אישי מתחרטת. מתחרטת שלא הצבעתי ברגליים ולא ביטלתי את ההרשמה של כל ילדיי. רק אציין שלמזלנו הטוב הילד שלי יצא "שלילי" בבדיקת הקורונה, אבל לצערנו בקרב משפחות רבות, זה לא המצב והעניין הופך הרבה יותר מורכב, מסוכן ומסובך.

עוד באותו נושא

ישראלים יורשו לחזור ליוון: "רצון לחזור לשגרת חיים"

וכך זה נעשה: אחת עשרה בלילה מגיעה הודעה לכ- 30 משפחות, התגלתה אשת צוות מאומתת עליכם להיכנס לבידוד. ההודעה תופסת אותך לא מוכן ולמרות השעה גם לא בבית, אתה מרגיש "רע" שאתה עם אנשים שאולי בלי לדעת בזה הרגע אתה מסכן.

חוזרת מיד הביתה, והשעות הראשונות עוסקות בניסיון הכחשה. מנסים למצוא בתאריכים, בקרבה, בסיפור – איזו דרך למילוט. כעבור מספר שעות, בהן כל גורם מנחה אותנו אחרת אנחנו מבינים- כי אין ברירה אחרת.

הילדים זרמו עד שהבינו אין שירות חדרים

בשעות הקרובות מתעסקים בלוגיסטיקה ומנהלות. מי נכנס לבידוד? כל המשפחה, רק הילד/ה והורה? איפה יתקיים הבידוד? ומה צריך שיהיה בבית? הצצה ביומן האישי מאשרת את החלטנו האישית, נכנסים לבידוד כמשפחה. מחשבה ראשונה, בלאו הכי החופש הזה די מבאס, אז לפחות  נעביר את 6 הימים של הבידוד כאילו יצאנו לחופשה משפחתית.

אך בעוד 1,2,3  מגיע שלב ההדחקה. הודעה לילדים; אנו מתחילים את החופשה המשפחתית השנתית. 6 ימים "בבית המלון" הלו הוא הבית שלנו. תהליך מכירתי קל, בשינוי התפיסה וזווית הראיה של "הבידוד" הופכת אותם לשותפים מלאים.

ירושלים בסגר בגל הקורונה הראשון (צילום: אולביה פיטוסי)

בשנייה הראשונה הייתה שמחה והילדים (4) זרמו עד שהבינו שבמלון שלנו אין שירות חדרים והם אחראיים על ניקיון וסדר ואף יהיו תורנויות על הארוחות. אך אם זה המחיר, התגברנו על הבשורה "המרה" והפכנו את ה"לימון ללימונדה".

עוד באותו נושא

בבידוד? קבלו דרך יצירתית להעביר את הזמן

התחלנו ליהנות… לתכנן תוכניות לאפשר לכל אחד מהילדים בחירה על חוויה משפחתית שמבקש שנעשה יחד ( אוהל בסלון, יצירה, טורניר משחקי קופסא, אמא ואבא ישחקו פורטנייט, וכמובן פעילויות קולינריות להכנת פיצות עוגיות וכו') ממש נוצרה התרגשות לקראת ה"חופשה".

האומנם זה כלי חשוב "להפוך את הלימון ללימונדה", אך חשוב קודם כל לראות בכלל את הלימון, להבין מה החוזקות ומה החולשות שבהיותו. רק אז תצמח אופטימיות אמיתית ואמונה בכוחנו, ולא במחיר שמבטל את מחשבותינו ורגשותינו. אני יודעת וסומכת, אחרי שניפול, נתבאס, נתעצבן ואפילו נבכה. נתאפס ונדע להתרומם ולהרים, כי יש לנו אחד את השני. כי פרקנו את הרגשות השליליים ופינינו מקום לחיובי.

התחזקנו להיות אקטיביים ולשנות את התמונה באמת ולא מהמקום של הזיוף. ומצד שני הזיוף הראשוני איפשר לנו בריחה מהירה, לגייס חשיבה חיובית. וכשאתה מזייף מתוך רצון עז, זה הופך לאמת. ואולי זה הסיפור של הבידוד. תחושת הריחוק החברתי היא פגיעה בתחושת השייכות שלנו בחברה, שם בחוץ. התרבות שלנו שמפתחת את האמונה  "אם אני לא שם אני לא קיים" מכניסה אותנו לחשש ואף לחרדה.

אחרי השרב הגדול, יבוא הגשם וישטוף הכל

נכון שהיום בו הקורונה תעבור עוד נראה רחוק. אבל היום בו יסתיים ה"בידוד" הוא קצת פחות. להסתכל קדימה בצעדים קטנים, להסתכל על הדברים בגישה חיובית שהופכת אותנו אקטיביים ואחראיים (לפחות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו), שמזמנים אלינו עוד מהטוב (ופחות מהרע), וכמובן ליצור תחושת שייכות וביטחון במשפחה. אני מבינה את הקושי ואני מבינה שהעיניים של ילדיי נישאות להוריהם (כפי שאנו נושאים עיניים לממשלת ישראל).

שמחה שבחרנו בבידוד "המשותף" המעניק כוח לביחד שלנו, דוגמה אישית לערך "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם". סולידריות חברתית במעשים זה מה שהילדים קולטים ולומדים. בית הספר של ה"חופש הגדול" (וכנראה גם אחרי) זה בידיים שלנו ההורים.

בידוד משותף מעניק כוח לביחד שלנו (צילום: הדס פורוש/ פלאש 90)

שלושה עקרונות חשובים

ילדנו כרגע חווים את אחד השיעורים החשובים בהיסטוריה העולמית. בואו נעזור לילדים ולעצמנו.

ראשית, בדוגמה אישית – הישמעו לכללים כפי שאתם רוצים שילדכם ימלאו את כללי הבית. ובמקביל בסולידריות חברתית. כמה היה לי לא נעים, באותם הרגעים בהם חלפה בראשי המחשבה, שעליי להכניס אנשים לבידוד ובמקרה הנורא להדביקם במחלה הארורה.

שנית, אפשרו לקשת הרגשות לצאת החוצה- אנושי להתבאס אך חשוב לא פחות להתרומם. להראות לילדים שאנו אנושיים, בה בעת שאנו אחראיים ויוזמים. בחרו בדרך שמאפשרת לעלות את הטוב והחיובי שבמצב (תמיד יש חצי כוס אחרת לבחור). וגם אם זה לא בא לנו בקלות ועלינו לזייף מעט בהתחלה, זו הכניסה להרגל חדש של חשיבה.

שלישית, חזקו את תחושת השייכות "הביחדנס" המשפחתי – עלינו לחזק עכשיו יותר מתמיד את תחושת השייכות לבית, למשפחה  האומנם המגיפה היא עולמית וגדולת מימדים, אך תסמיניה הן התכנסות פנימה לקהילה למיקום הספציפי שלי- וזה ה"בית" הקן המשפחתי. עשו זאת באמצעות התייחסות אישית להעדפות ורצונות של כל אחד מבני הבית, אפשרו לילדים לבחור מה עושים במשותף, מתי זמן אישי לעבודה/ מחשבה/ תחביב, מה רוצים לאכול ואיזו פעילות משפחתית תחוו. בנוסף חשוב  לתת תפקידים שירגישו משמעותיים,כל אחד יכול לתרום למשפחתו (גם תינוק).  וכמובן למצוא זמן בו הנכם מקדישים  באופן אישי 1/1 לכל ילד. למשל: משחק קופסא, צפייה בתוכנית אהובה, שיתוף פעולה במטבח העיקר שהילד בחר ואתם איתו באופן אישי 1/1

(זה יכול להיות קצר אך ממוקד בילד).ה"בידוד" הוא לא קל, ומזמן רגעי נפילה ומשבר, עייפות ושיעמום אך הוא מהווה גם זמן ללמוד להתפתח יחד כמשפחה מתוך החוויה (בדומה לזמן חופשה), אם נעבור אותו נכון נצא חזקים ומגובשים. אז שיהיה לנו ולכל המשפחות הרבות שנכנסו איתנו (מהגן) ולכל המשפחות שנמצאות באותו מצב הרבה הצלחה.

 

קרן אור אורן, מדריכת הורים אחראית הגיל הרך והספורט במכון אדלר

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו