עודנו נמצאים בתוך שלושים ימי אבלות על מורנו ורבנו, מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר. נאד הדמעות של הכאב והאבל על לכתו של אותו גאון וצדיק מאתנו כבר מלא וגדוש, ואין בדבריי אלא כדי להוסיף עליו דמעה אחת.
בימינו מפנה המומחיות הייחודית מקום גדל והולך לאישיות רב-תחומית. רבים עוסקים בתחומים מגוונים ומצליחים ליצור הפריה והשלמה בין מקצועות שונים, ולכאורה נראה שהיכולת המצוינת בכותרת הדברים – 'החכם הכולל' – אינה בגדר חידוש עוד. אף-על-פי-כן, בכמה מובנים היה מרן הרב אליהו זצ"ל דמות כוללת באופן יוצא דופן, שיחסר לנו ביותר.
ראשית, קשה מאוד למצוא בדורנו דיין שנחית לעומקא דדינא בכל חלקי שולחן-ערוך, ובייחוד בהלכות החמורות של אבן-העזר וחושן-המשפט, ויחד עם זאת שיזכה להיות מקובל אלוקי אשר כל רז לא אניס ליה והוא שרוי בעליונים לא פחות מאשר בסוגיות המורכבות של עולם ההלכה. אדרבה, בנושא זה נדמה שבדורנו נתפרדה החבילה; הדיינים מתרחקים באופיים ובהתנהלותם מן החלק הפנימי של התורה, והמקובלים למיניהם עסוקים בעולמות אחרים ואינם נוטים לשאת על שכמם את עבודת הקודש של הכרעות בדם, שפיר ושליא ובפרטי ההלכות בכלל.
דברים אלו נכונים לא רק בנוגע לתחום העיסוק, אלא גם ביחס לדמות ולעמדה הפנימית. מצאנו גאונים גדולים ששכלם חד והם מחדשים ומפלפלים בתורה, ולעומתם מצאנו קדושים שמצויים בספֵרות עליונות ואינם משועבדים לחיזו דהאי עלמא. אבל חכם כולל שכזה, גדול כמרן הרב אליהו זצ"ל – שהיה גאון וקדוש, גאונותו לא האפילה על קדושתו וקדושתו לא האפילה על גאונותו – אינו חזון נפרץ בדורנו.
הפרידה ממרן הרב אליהו זצ"ל כרוכה באבל כבד, לא רק על הגאונות או על הקדושה, אלא בעיקר על אבדן הדמות שהעניקה לנו את החיבור והאיחוד שבין שמים וארץ. על כך ראוי להתאבל מרה ולהספיד בבכי תמרורים. מורנו הרב צבי-יהודה היה נוהג לומר על הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש", שכשהיא תמימה אז היא משיבת נפש. תמימותה של תורה נלקחה מאתנו, וממילא חסר לנו משיב נפש.
מצד אחר, נדמה שלציונות הדתית אבד אחרון הצדיקים שהיה לגשר ממשי בינה לבין כלל ישראל, לא רק משום שעסק בפועל בחיבור עם קהלים נוספים, אלא משום שהיה רב לכלל ישראל – ואהב וכלל בהגות רוחו את כל חלקי האומה. בלווייתו, כמו בחייו, התגלתה מנהיגותו כמורה דרך שלא הצטמצם לגבולות הציונות הדתית. רבים מאחינו החרדים ראו בו את מורה דרכם, כיוון שהייתה בו היכולת לכלול באישיותו את החיבור לאותו ציבור שהסתגר בדל"ת אמות של הלכה ואיווה למושב לו את שקידת התורה ודקדוק המצוות, בדרך שבה הלכו ישראל בכל ימי גלותם, יחד עם הציבור המסור לחידוש התורה בארץ-ישראל כתורת חיים שלמה שהולכת ומצמיחה את הגאולה השלמה.
הנהגה מעין זו, שעיקרה שתול באדמת ארץ-ישראל ובתורתה, והיא ממזגת רבנות כלל-ישראלית (כנושא בעול הרבנות הראשית שענייני השעה והאומה כולה מגיעים לפתחו תדיר) יחד עם מסירות להוראת דרכם של החרדים לדבר ה', לא מצינו בדורנו אלא במרן הרב אליהו זצ"ל. נדמה לי שעצם מציאותה של נשמה כנשמתו, המחברת בגאונות ובקדושה זרמים שונים בכלל ישראל, היא רפואה יקרה למחלות עומק רבות של דורנו ומשום כך תחסר לנו ביותר. מעבר לגדלות האישית, איבדנו גדלות ציבורית, גדלות כלל-ישראלית. בטוחים אנו במקבץ נדחי ישראל שמתוך החסר הזה יצמיח לנו מהרה את גאולת התורה והארץ ויאחד את כל ישראל להיות להם לב אחד לאביהם שבשמים, ובזאת ננוחם.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
