השנה, יום השנה לרצח שירה בנקי ז"ל פוגש את תשעה באב. יום הקינה על חורבן הבית מצטלב עם הכאב שחווינו לפני חמש שנים. אירוע בו בוצע פשע נוראי כלפי הקהילה שלנו.

הרוצח, ישי שליסל, כיוון את הסכין כלפי קהילה שלמה. כל מי שהשתתפו במצעד, כל מי שתכננו אך לא הגיעו ברגע האחרון, כל מי שחשבו על כך – כולם יכלו להיפגע. צעדנו שם יחד, ארגוני הקהילה הדתית הגאה. אני זוכרת את ההלם, כשהבנו למה המצעד עצר, את העצב המהול בפחד, ההתלבטות אם להסיר ממני את הסטיקרים הצבעוניים בדרך למכונית כי אולי לא בטוח להסתובב כך, כי אולי זה כמו לצייר על עצמי מטרה.

מעבר לתחושת הפגיעות הפיזית, הרצח המחיש איזו שנאה קיצונית קיימת כלפינו, עד כמה להט"בופוביה ושנאת מיעוטים היא לא סתמית. אי אפשר להסתתר פה מאחורי תירוצים של בדיחות או מילים פוצעות, השנאה יכולה לגרום למוות.

הרצח הנכיח כמה קנאות דתית מסוכנת, ממש כמו בימים ההם שאת זכרם אנו מציינים בצום ט' באב. כל מי שהשתתפו מאז במצעד הגאווה הירושלמי נושאים איתם את הסיפור ואת השבר מאותו היום.

חשבון הנפש של הציבור הדתי לאומי

עם זאת, עד כמה שהימים לאחר הרצח היו רעים וקשים, היו גם נקודות אור שלא ראינו קודם. נראה היה שהציבור הדתי לאומי מתחיל בחשבון נפש. אני זוכר את תחושת הפלא שחוויתי כשראיתי את הרב בני לאו נעמד ואומר "ארון הוא מוות", את התחושה של מציאת מרפא לכאב שנגרם מהפיגוע. כשהשמיע בקול שעלינו לצאת כנגד כל בדל של הומופוביה וגזענות, וכשנשמעו גינויים לרצח מכל גווני הציונית הדתית – התחיל להסתמן שינוי.

כמה הקול הזה משמעותי וכמה הוא היה חסר. בזכות הקול הזה אזרו אומץ עוד רבנים לומר בקול שגם אנחנו, להטב"קים בנות ובני הקהילות הדתיות ברחבי הארץ, חלק מהקהילה הדתית, גם המשפחות שלנו הן חלק. בעבר הלא רחוק היתה חקיקה נגד הקהילה הגאה, ובפרט היה קושי אמיתי להישאר כחלק מקהילה דתית בתור להטב"קים.

היום, יותר מאי פעם, אנחנו וילדינו פשוט שם – בבתי הכנסת, בגני הילדים באולפנות ובישיבות. הדור שלנו לא מוותר על הזהות הדתית וישנו שיח הלכתי תוסס בנושאים שהם ביסוד חיינו.

בשנה שאחרי הרצח המתועב, הגיעו למצעד הגאווה בירושלים אלפי משתתפים דתיים שבחרו להפגין באיזו יהדות הם מעוניינים. אל מול הרצח, שהוצדק מסיבות "דתיות" לכאורה, אנשים שומרי מצוות מכל הקשת הדתית והחרדית קיימו בעצם השתתפותם "ואהבת לרעך כמוך" והראו כיצד הם פועלים בעולם על מנת שפשעי שנאה לא יחזרו על עצמם. יחד נשאנו את השלטים בעד אהבת חינם, יחד היינו שם. ובאותה הנשימה, כמה עצוב לומר שבעקבות הרצח זכינו גם לאהבה.

איך לומדים שאירועים כאלה לא יחזרו?

לקראת חודש אב, נוהגים להזכיר את סיפורם של קמצא ובר קמצא, ששנאת החינם ששררה בין שניהם לפני אלפיים שנה הביאה בסופו של דבר לחורבן בית המקדש והגלות מירושלים. במסורת היהודית קיים יסוד חזק של למידה מההיסטוריה. כשעיצבו את זכר חורבן הבית, לא פעלו רק בשביל לשמר את האבל, אלא גם על מנת ללמד כיצד אירועים שכאלו לא יחזרו.

עיצוב זיכרון הרצח בירושלים מורכב מצל הימים ההם, אך גם מהדרך האצילית בה בחרו לפעול הוריה של שירה ז"ל. הם בחרו להפיץ אור כתשובה למעשה נורא. מדובר בדיני נפשות. שיעור האובדנות בקרב חברות וחברי הקהילה הגאה גבוה ביחס לאוכלוסיה הכללית, ובפרט בקרב הטרנסג'נדרים.ות ששיעור הנסיונות האובדניים בקרבם מגיע עד 40%. בכוחו של האור הזה להציל חיים.

השינויים קורים. זהו תהליך ארוך ומתמשך. לאורך השנים הנהגנו בקהילה הדתית הגאה מסורת לחגוג את פסח שני כ"יום הסובלנות הדתית" לקידום סובלנות וקבלת האחרים בחברה הדתית.

אנו בדו-שיח מתמשך מול קבוצות רבנים וצוותי הוראה על מנת לעזור גם להם בהתמודדות עם להטב"קים שפונים אליהם. ברור יותר מאי פעם שאי אפשר לגזור על אף אחד לחיות בלי זוגיות ובלי אהבה. רק בשבוע שעבר אושרה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שתוכנה איסור על ביצוע טיפולי המרה ע"י פסיכולוגים. אלה טיפולים שנפוצים לצערנו בעיקר בחברה הדתית, ומבוצעים לעיתים ע"י גורמים שכלל אינם מוסמכים בתחום בריאות הנפש.

בכל שנה שעוברת אנחנו מסוגלים לראות את ההישגים וההצלחות שלנו. העבודה שיש לעשות עדיין לא תמה, אבל מחורבן הבית ומרצח שירה בנקי ז"ל קיימת הדרכה ברורה: לפעול ולהתאמץ למען עתיד טוב יותר, למען מציאות בה אירועי שנאה שכאלו לא יחזרו על עצמם.

 

הכותבים הם אילה רייפלר חברת ארגון בת קול – נשים לט"בקיות דתיות ואמתי מינצר, חבר ארגון חברותא – הומואים דתיים וארגון שב"ל – חינוך לסובלנות במגזר הדתי.