"אני לא הולכת ברחוב עם שלט 'אני עובדת בקורונה'. עד שלא הייתה כתבה אף אחד ביישוב לא ידע, כולם היו קצת בשוק. אני מניחה שאולי טיפה מפחדים, אבל סך הכל מאוד מעריכים". כך מספרת בראיון לסרוגים יסכה לפיד ממרכז שפירא, אם ל-16 ילדים, סבתא ל-39 נכדים ואחות במחלקת הקורונה בבית החולים קפלן ברחובות.

כשנודע ללפיד, העובדת כאחות עם ותק של 35 שנים, שהיא הולכת לעבוד במחלקת קורונה, תחילה נבהלה אך מהר מאוד הבהלה הפכה בעיניה ל"שליחות". "סך הכל בעבודה שלנו כאחיות, לא בחרנו באיזה חולים אנחנו מטפלות ובאיזה מחלות, אז גם עכשיו", היא מספרת.

לפיד, ביתו של הרב חיים דרוקמן, ובעלה הרב שמעון לפיד, מגדלים את 16 ילדיהם במרכז שפירא שבדרום. עד היום הם חיתנו 11 ילדים, שניים מהם בתקופת הקורונה ועוד אחד בדרך. את תפקידה הנוכחי, קיבלה לאחר שהמחלקה הפנימית שבה עבדה הוסבה למחלקת קורונה בתחילת הגל הראשון, ולאחר מכן נפתחה שוב לפני כחודש וחצי.

צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90

חששת שתביאי את המחלה הביתה?

יסכה: "תמיד יש חשש כזה אבל אם זה התפקיד שלנו, אז אני משתדלת לעשות אותו נאמנה ולהתמגן, ולקוות שבעזרת השם לא יקרה כלום. בגלל המצב של הקורונה כמעט ולא נפגשנו עם הילדים והנכדים. היו לנו שתי חתונות קורונה אז שם נפגשנו. חתונה אחת הייתה בתחילת הקורונה, עוד לפני שהבינו מה הולך להיות הייתה חתונה קטנה באיזה חצר, וחתונה שנייה הייתה בדיוק כשהוסרו ההגבלות והיה מותר 250 איש אז הייתה חתונה באולם. ועכשיו נפגשים קצת פה וקצת שם".

מאוד מקווה שלא אצטרך להיכנס לבידוד

מה עושה אמא ל-16 ילדים אם היא צריכה להיכנס לבידוד חס וחלילה?

"אני מאוד מקווה שלא אצטרך להיכנס לבידוד, שאף אחד במחלקה לא ידבק והכל יהיה בסדר. אבל אם חס וחלילה אצטרך להיכנס לבידוד, סך הכל רוב הילדים נשואים אז אין הרבה ילדים בבית. אני מקווה שלא נזדקק ולא נתנסה".

לביקורות על התנהלות הממשלה ומשרד הבריאות משתדלים הצוותים הרפואיים שלא להתייחס ולהמשיך כרגיל בעבודתם, כך מעידה לפיד. "הטיפול בחולי הקורונה הינו מורכב אך למרות זאת האחים והאחיות שומרים על מקצועיות: "אנחנו משתדלים מאוד מאוד להקפיד על המיגון, ללכת עם מסיכות כל הזמן. זאת עבודה קשה ללכת עם המיגון אבל משתדלים".

משתדלים מאוד מאוד ללכת עם מיגון, אילוסטרציה (צילום: יוסי זמיר/פלאש 90)

מה הקושי העיקרי בעבודה שלך?

"הקושי הראשון זה לראות את הבדידות של החולים. החולים בפנים מאוד מסכנים, מאוד בודדים, כי משפחות לא יכולות להיכנס ומטפלים לא יכולים להיכנס אז הם כל הזמן לבד, חוץ ממנו כשאנחנו באים לטפל. אתה רואה את החולים שהם בודדים אבל מבינים את הקשיים, ואתה רואה את החולה שמקטרים כל הזמן נגד הצוות בכל מקרה וכל מצב.

"החולים הקלים זה פחות בעיה אבל החולים הסיעודיים הקשים, במיוחד אלו שצלולים, אתה רואה שזה מאוד קשה הבדידות הזאת. הקושי השני זה באמת ההתמגנות והטיפול עם המיגון".

על אף שהנגיף הינו חסר תקדים, לטענתה לומדים בבתי החולים איך להתמודד איתו ואף יש שיפור מאז הגל הראשון. יחד עם זאת יש לה גם ביקורת כלפי הציבור הישראלי שאינו מקפיד על ההנחיות: "בטוח שיש התקדמות, אני חושבת שלומדים כל הזמן. גם שיטות עבודה וגם איך לטפל בחולים. אבל לצערנו הרב אנחנו עדיין לא מספיק רואים את התוצאות כי מספר החולים הולך וגדל. אתה לא רואה את הסוף. גם הציבור הישראלי לא מדי מקפיד על ההוראות ולא נשמר על מה יהיו התוצאות או מה יהיו ההשלכות, אז אני מתפללת שיהיה לזה סוף במהרה".

הרב דרוקמן רואה את זה כתפקיד

מה אבא שלך, הרב דרוקמן, חושב על העבודה שלך? הוא מחזק אותך?

"בטח שהוא מחזק! אני מניחה שכמו שאני רואה את זה, בוודאי גם הוא רואה את זה בתור שליחות וזה התפקיד שלנו, אז צריך לעשות אותו בצורה הטובה ביותר בכל מצב. נתפלל שזה יהיה קצת האור של החולים האלה וזה יגמר במהרה".