עמדנו שם, בשמש הקופחת, לבושים שחור ולבן. צעקנו וזעקנו, כנגד אותם אלו המבקשים לשלוח יד בתורתנו הקדושה. נחרדנו לנוכח אותם זדים הזוממים רעתנו, שכל מגמתם אינה אלא להרוס ולאבד. בכינו, הרגשנו אומללים ומושפלים.

גם הציניים שבינינו החלו להראות סימני שבירה כשהבמאים עברו לשימוש בנשק אנושי, כשהילדים הקטנים החלו לדמוע, וכשהאבות עטו פרצוף של מובלים לטבח.

חזרנו הביתה בתחושת ניצחון. הרגשנו שהראינו להם מה זה. חלק מאתנו דיבר על אחדות, על מפגן של קידוש ה', נאחזנו בכל בדל תקשורת שהציג אותנו באור חיובי, הכרזנו על הצלחה. חיזקנו לעצמנו את תחושת הכל-יכולים, החזרנו לעצמנו את האמונה ש'הם מפחדים' מאיתנו, ושאף אחד לא יהין לגעת בפך השמן הטהור, מבחינתנו, אנחנו בגופנו הצלנו את התורה.

אחיי, האם עמדנו לרגע של חשבון נפש? אצל מי מאתנו עברה מחשבה אחת שמא אנחנו טועים? האם אנו לא גאים מדי ובטוחים בעצמנו? לכמה מאתנו היה ניסיון אמיתי להבין 'בשל מה הסער הגדול הזה'?

בשבועות האחרונים, קראנו עשרות מאמרי דעה. כולם הראו לנו שהחילונים הרבה יותר גזעניים, ומי הם בכלל שידברו איתנו על אפליה? הם צריכים הרי לקנא במערכת החינוך הנפלאה שלנו. לו יהי כדברינו, נניח שאכן כל מילה שנכתבה היא אמת לאמיתה, האם כך היא דרכו של החכם? האם חטאם של האחרים פוטר אותנו מהתבוננות מעמיקה במראה? כיצד ייתכן, רבותי, שלא היה מאמר אחד או כותב אחד שהכה על חטא? שעמד בשער בת רבים וקרא 'חטאנו'!

היש אחד שמוכן להכריז כי אין אצלנו גזענות? היש אדם ישר שמוכן לעמוד בשער בת רבים ולומר שלא שמע על כמה מקרים חמורים של אפליה? אם בדיני אדם יצאנו חייבים, מה יעלה בגורלנו בדיני שמיים? אנו רואים מדי יום את פירות האפליה שבתוכנו. נערים שלא מצאו מקומם באף ישיבה בשל מוצאם, מוצאים עצמם מסתובבים ללא מעש ברחובות, ונושאים בקרבם תחושת מרמור קשה. האם נוכל לומר בלב בוטח 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'? כיצד איבדנו את הרגישות, את הכבוד לאדם באשר הוא? כיצד איננו שומעים את קול דמי אחינו זועקים אלינו?

לצערנו, רבים מאוד מידידינו, מכרינו ושכנינו נותנים יד לגזענות הזו, תומכים בה, מהללים אותה, ומנמקים אותה בטעמים מגוחכים. לא עת לחשות היא, עלינו לקום, לצאת לרחובות בשנית, לקיים עוד הפגנה, את זו שהיתה אמורה להיות כבר לפני עשרים שנה, נקרא שם לביטול הגזענות, להפלת גדרות ההפרדה, וחומת האפליה!

אנו משקיעים את כל כוחנו ומאמצינו בשימור החינוך הטהור. כנגד מצעד הגאווה החלטנו שלא להפגין, כך רצינו לשמור על קדושת ילדי ישראל. על עיניהם של ילדינו חסנו, אך האם שכחנו את הנפש? האם חשבנו מה רב הנזק של ההפגנה בשבוע שעבר על הזאטוטים? האם הם הבינו שזה מפגן של אחדות ולא של אפליה? כמה מאותם ילדים באמת יצליחו לרדת לעומקו של החילוק בדבר אפליה דתית ולא עדתית? האם ההפגנה הזו תלמד את הילדים על חשיבות החינוך או על עליונות עדתית?

בשבוע שעבר הראינו לכולם שניצחנו, שיש לנו כח. הגיע הזמן שנראה זאת גם לעצמנו ולילדינו, במקום להפגין אחדות, נוכל להיות מאוחדים, ובמקום להציג קידוש שם שמים, נקדש שם שמים.

כי בסופו של דבר, אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.

הכותב לומד כיום בישיבת 'הר עציון', ותלמיד לשעבר בישיבת 'חברון' החרדית