לפני שאענה לטענותיו של הרב שלמה בניזרי, ברצוני להודות לבורא עולם שזיכני לגדול לאור תורתם של ענקי עולם מייסדי ובוני הציונות הדתית, ולהשתייך לבית מדרש גדול ועצום של תלמידי חכמים רבים מספור, שגדלו במסגרות הציונות הדתית, החיים כל רגע בחייהם את תורת הגאולה.

בצעירותם שילבו לימוד תורה עם שירות צבאי, ועתה משלבים באחריות ובגדלות: תורה עם צבא, תורה עם מדע, תורה עם עבודה, תורה עם ציונות, תורה עם טכנולוגיה, תורה עם השכלה כללית, תורה עם כל הדברים הנפלאים הקיימים בעולמנו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2020-06-24 at 10.43.42 (1)

ועתה, אחרי שרמזתי והארתי לכל מכיר ומבין עד כמה עולם התורה הדתי – ציוני פורח ומשגשג, ומכיל בגדלותו עולמות תורניים נפלאים וחשובים, שדורות רבים שחיו בגלות יכלו רק לחלום עליהם, אתייחס לדברי הרב בניזרי.

הרב בניזרי הזדעק נגדי: "לומר על משה רבינו 'אתה משה לובש מדים, שם קסדה ומסתער על האויב'. לתאר את גדול נביאי ישראל כפייטר מסיירת גבעתי, זו עזות פנים. אין לך זילות גדולה מזו…".

מה שמזעזע אותו, אני רואה ככבוד עצום. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואם מדובר על להציל מיליוני יהודים מזרועות האיראנים והחיזבאללה? אין שבח ומעלה גדולה מזו. חיילי צה"ל מעצם תפקידם ופעולתם הם קדושי עליון, ללא קשר לשמירת השבת שלהם, ולאוכל שיש להם במסטינג (בתחומים אלו ודומיהם כמובן יש הרבה מה לשפר).

עצם הפעולה הצבאית, כיבוש הארץ ושמירה על המדינה – אין למעלה ממנה, פיקוח נפש של כלל ישראל. ולכן, להיות חלק מהם, וואוו, זה מדהים, זו זכות שאבותינו הקדושים היו מוכנים לשלם כל הון שבעולם תמורתה.

הוסיף הרב בניזרי: "הלכה לא נלמדת מסיפור בתורה, או מדיוקים או מדקדוקי עניות. להלכה יש את היסוד בתורה שבכתב ומשם לתושב"ע, משנה, גמרא, גאונים, ראשונים עד לשו"ע…". אני מסכים עם הטענה. ברור שפסיקת הלכה נעשית על פי כללי וספרי הפסיקה למיניהם, ולא על פי סיפורים מהתנ"ך. אך לפי זה נשאלת השאלה: למה נכתבו ספרי יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, עזרא, נחמיה, ועוד? סתם סיפורים לילדים לפני השינה, חלילה? – ברור שלא.

סיפורי התנ"ך מלמדים אותנו איך עם ישראל אמור לחיות בארצו בפועל, במצבו השלם, מהן הלכות ציבור ומדינה, מה המשמעות של השראת שכינה, ועוד, (כמובן אם נתעלם לצורך הדיון מחטאי העם באותם הימים) ובכך נותנים למדינתנו את הכיוון, היעד, הגישה לחיים, המטרה, דרכי החיים וכיוונם, ובשפת העולם החרדי – את "רוח ההלכה".

לאור התובנות על דמותה של המדינה, כפי שעולה מלימוד התנ"ך, צריך לגשת לעולם ההלכה ולגבש את הדברים: מי, איך, מתי, כמה, איפה ולמה. המתבונן בקורות עם ישראל לאורך התנ"ך, החל מאברהם אבינו במלחמת ארבעת המלכים, דרך יעקב אבינו המתכונן למפגש עם עשו בעזרת דורון תפילה ומלחמה, עבור למשה רבינו בכיבוש עבר הירדן המזרחי, המשך ליהושע בן נון כובש הארץ (שרק על הלילה שבו לא נלחמו פנה אליו המלאך בביקורת על ביטול תורה, ודי לחכימא…), דוד הפונה לה' ואומר: "ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה", בניהו בן יהוידע, וכלה בנחמיה שמקים את צה"ל של תחילת ימי בית שני.

לאורך כל התנ"ך רואים את דרכם של גדולי האומה לשלב בין החרב והחנית לבין לימוד התורה והתפילה, ספרא וסיפא ירדו כרוכים מן השמים. עם התובנה הבסיסית הזו נעבור לצד ההלכתי.

הרב בניזרי מראה ש"לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, עם ישראל שילב בין לומדי תורה לחיילים שלחמו בקרב, והנוסחה הזו הייתה ונותרה נוסחה מנצחת".

אני מסכים לחלוטין לדברים, אין ספק שעם ישראל חייב שיהיו בקרבו גם לומדי תורה וגם חיילים, וכל השאלה היא מי לומד ומי נלחם. גדול הפוסקים בדיני מדינה ומלחמה הוא הרמב"ם, אותו הזכיר הרב בניזרי. בהלכות מלכים (פרקים ה-ח) הרמב"ם כותב את רוב דיני צבא, ומבחינת ההלכות השונות הוא מחלק בין כמה סוגי מלחמות, ואחת מהן היא מלחמת מצווה, "ואי זו היא מלחמת מצווה? – זו מלחמת שבעה עממים… ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (=צה"ל ושאר כוחות הביטחון המגנים עלינו מפני אויבינו).

אחרי שהרמב"ם מפרט מי הם הפטורים מלצאת לקרב (ולא מופיע שם "תורתם אומנותם"…) הוא כותב בפרק ז' הלכה ד': "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה – במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה – הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הרמב"ם לא פוסק שום פטור לבחורי ישיבות, מסיבה פשוטה – כי אין פטור כזה.

הרב בניזרי הביא את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ביחס ללוויים: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'", אך דקדוק בדברי הרמב"ם מעלה שגם ללוויים אין פטור משירות צבאי.

ראשית, בהלכות מלכים כשהרמב"ם מפרט את הפטורים מגיוס למלחמה אין אף מילה על הלוויים, ובכל מקרה כבר ראינו שבמלחמת מצווה אין פטורים. שנית, מה פשר המילים "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"? למה הרמב"ם כתב "כשאר ישראל"? – מסביר מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, שבניגוד לשאר ישראל שלוחמים ונוטלים נחלה וביזה (שם הלכה י) הלווים לוחמים ולא נוטלים ביזה, כי "ה' הוא נחלתם", זה כל ההבדל, לקחת ביזה ונחלה או לא לקחת, אבל לעצם המלחמה – ודאי שהלווים יוצאים, כפי שכתוב במפורש בדברי הימים א (פרק יב) שבצבאו של דוד המלך שירתו אלפי לוויים וכוהנים (גם דברי הרמב"ם שהביא הרב בניזרי מהלכה י"ג – "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם…" מדברת על כל אדם ולאו דוקא יהודי, ואכמ"ל).

הרמב"ם לא העלה על דעתו לפטור מישהו ממלחמה מצווה, כפי שכתב בצורה ברורה וחד משמעית. לא את לומדי התורה, לא את האיש הירא ורך הלבב, ולא אף אחד אחר. הדברים פשוטים וברורים בדבריו. אם כן, לשרת בצבא – חייבים, ללמוד תורה – חייבים, איך הדבר ייעשה? פשוט מאוד. יש שילובים שונים בין שירות צבאי ללימוד תורה, כגון: ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות. אחרי ההכשרה הצבאית הבסיסית, הצבא יכול בעיתות שלום (יחסי) לשחרר יותר אנשים ללימוד תורה ולשאר העיסוקים החשובים של העם. ובזמן מלחמה (ח"ו) כל אלו שלא יכולים להילחם מפאת בריאותם או גילם (צעירים/מבוגרים) ילמדו תורה במשנה מרץ והתמדה, וכל אותם חבר'ה צעירים נפלאים, שיכולים לבוא לעזרת ישראל מיד צר – יבואו להילחם, שהרי זו מלחמת מצווה.

ואסיים בניתוח דברי רש"י. ברוך ה' רש"י ידע להסביר את עצמו מצויין. הוא כותב במפורש "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו", הוא כותב מה היה החטא – "מינה אחר תחתיו", כנאמר "ויאמר משה אל יהושע, בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק", הדברים פשוטים וברורים, ממש לא מסובכים.

אבל רש"י לא עוצר כאן. בפרשת פנחס כתוב שכשמשה מבקש מה' שימנה את המנהיג האידיאלי לעם ישראל, הוא אומר: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם…". מסביר רש"י "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר 'אל תירא אותו'. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה', וכן בדוד הוא אומר 'כי הוא יוצא ובא לפניהם', יוצא בראש ונכנס בראש".

דברי רש"י ברורים ובהירים, משה, יהושע ודוד צעקו את הסיסמא הצהלי"ת "אחריי", והסתערו לעזרת ה' בגיבורים. אשרינו, מה טוב חלקינו, ומה יפה ירושתנו, שזכינו לחיות בתקופה נפלאה שבה אנחנו יכולים לשמור ולהגן עם הקודש, גם בחומר וגם ברוח, ולשלב יחדיו ספרא וסייפא."ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

=======

הרב יששכר היימן הוא ר"מ 20 שנה במכינה קדם צבאית, מלמד במסגרות שונות ומחבר ספרים בהגות ואמונה