שנת 1993 הייתה דרמטית במיוחד, אפילו במונחים ישראלים. בספטמבר 1993 חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת על הסכם אוסלו הראשון. אני מצאתי את עצמי חי בירושלים, בשנת חופש לפני הצבא, לומד יהדות במכון מאיר ונשאב למאבק בהסכם אוסלו. פעם בהפגנה במרכז העיר. פעם בהתנדבות בהכנת ותליית שלטי "העם עם הגולן" במרפסות.

בסוף התהליך הזה, רצח יגאל עמיר את רבין, ואני מצאתי את עצמי משלים מסע פוליטי כואב. ממקום ללא הכרה פוליטית אמיתית, הכרתי את עצמי פוליטית. מה"מובן מאליו" הימני שלי, הלכתי למקומות שנכונים לי יותר. הכל התחיל בתחושה. לא רעיונות מזיזים את גלגלי הפוליטיקה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הראיון שעורר סערה (צילום: יוחנן בליך/ סרוגים)

הרגשתי שהאלימות הימנית היא ביטוי ליאוש וכאב גדול, שהזדהיתי איתו, אבל היא גם סכנה גדולה למדינה שאהבתי.

כשציפי חוטבלי נכנסה לתפקיד סגנית שר החוץ, היא כינסה שגרירים ולימדה אותם את הרש"י הראשון בתורה. המסר שלה היה: ארץ ישראל מובטחת לעם היהודי. היא רק לא קראה את אותו הרש"י עד הסוף. לא לעם היהודי שייכת הארץ, אלא לאל. "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

והרב מנחם פרומן אמר את זה עכשווי ומדויק יותר: לא הארץ שייכת לנו, אלא אנחנו שייכים לארץ. כשאנחנו לא נכונים, אז היא איננה שלנו, בדיוק כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה היהודית, החל מחטא "המעפילים", לאחר פרשת המרגלים, ודרך עוד דוגמאות חורבן, מגיפה והפסד, לאורך השנים.

 

אני מאמין בהבטחה. אני מאמין בקשר היהודי לארץ ישראל. ההבטחה הזו בדיוק מביאה אותי למסקנה אחת: אחריות. כפי שבאותה פרשה (בראשית), אפשר לראות את האדם כשליט הבריאה ורומסה, אפשר לקרוא בין השורות ובמדרש את האחריות של האדם לבריאה. כפי שאהבה בין בני אדם, במשפחות, בחברות, בקהילה, מבוססת על אחריות הדדית, כך הקשר בין העם היהודי והארץ, הוא קשר של אחריות.

והאחריות הזו כוללת גם את אלה ששייכים גם הם לארץ, הפלסטינים. כל הכחשה של העובדה הפשוטה הזו, לא מקרבת אותנו למימוש ההבטחה, אלא מרחיקה. ולכן, חשוב לי להרים דווקא קול יהודי נגד הסיפוח החד צדדי. הסיפוח, שיוצר אשליה של פתרון. הסיפוח, שלא לוקח אחריות על טובתה של הארץ הזו, אלא שולח בה יד ואש. הסיפוח החד צדדי, שמתעלם מהעובדה הפשוטה שיש עם נוסף על האדמה הזו.

המאבק נגד פינוי גוש קטיף, היה מאבק עקרוני וקהילתי. הוא התקבע כמהלך שמאל, למרות שבא מימין. הוא התקבע כמהלך, שנחגג בשמאל, למרות שרבו הקולות, לפניו ואחריו, שהלינו על החד צדדיות שלו. הסיפוח החד צדדי קשה עוד יותר. ויותיר אדמה חרוכה בהרבה. הוא מתחפש למהלך חיובי, "ריבונות", בהיותו מעשה ששובר וקורע את הרקמה העדינה שעוד מאפשרת תקווה לפיוס.

לא אשקר. מצב הכיבוש והשליטה הצבאיים קשים כבר כעת. אני לא רואה בפלסטינים צודקים אוטומטיים, אבל ברור לצד מי הכוח. גם מי שחושב שהכיבוש הכרחי, חייב לראות שהוא ישנו. והוא רע כשלעצמו. הסיפוח מעמיק את הכיבוש הרע, ומרחיק את אפשרות הפיוס.

יש לי חלום. שילדיי ונכדיי יחיו וישגשגו כאן. ואולי גם יזכו לבקר בנחלות אבותיהם בדמשק וטריפולי. מופרך? יכול להיות. נסו לחזור בזמן ולספר לצרפתי, גרמני או בריטי, איך תיראה אירופה כמה עשרות שנים, אחרי המלחמה הנוראית בתולדות האנושות. השאלה היא האם אנחנו רוצים להיות חלק, לשנים ארוכות, או וילה בג'ונגל, שעלולה לספור את קיצה לאחור, חלילה.

יש הרבה סיבות בטחוניות, מדיניות, טקטיות ואסטרטגיות, להתנגד לסיפוח חד צדדי. אני רוצה להרים דווקא את הקול היהודי. שרואה רחוק. שיודע שחביב כל אדם שנברא בצלם. שנושא את הכאבים על החורבן שבא מקוצר ראייה ותבונה. שלוקח אחריות אמיתית על הארץ המובטחת. על המציאות. על הקיים, ולא על המדומיין. על מה שיכול לתת תקווה לצאצאים שלנו כאן, לשנים קדימה.

אני רוצה להרים את הקול היהודי, הקול היהודי שלי (ומובן מאליו, שיש אחרים), נגד הסיפוח. ובעד פיוס ושלום. נעשה את זה יחד ביום חמישי הקרוב, בכיכר ציון בירושלים, ב-18:30. מוזמנות ומוזמנים להצטרף.

=======

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, תושב שדרות וממייסדי מועצת הנגב