כך נולדו הסעיפים המגבילים את בחירת הרבנים הראשיים

  הודחו. הרב נסים זצ"ל והרב אונטרמן זצ"ל

בעבר פרטנו במאמר כיצד  מאז ומעולם כל נושאי השררה בישראל היו מתמנים לכל ימי חייהם.

כך היה הדבר קיים מאז היווסדה של הרבנות הראשית לישראל בימי הרב קוק עד שנות השבעים. מפליא מאוד שהגורם להדחת הרבנים היה דווקא מקרב הכיפות הסרוגות, מפלגת המזרחי.

עצמאות היתר של הרב נסים

בשנת 1953, התבקש הרב נסים, על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי, להמשיך את דרכו ולכהן אחריו כראשון לציון. בתחילה סירב אך בשנת ה'תשט"ו (1955) נבחר להיות הרב הספרדי-הראשון לציון.

מיד עם כניסתו של הרב נסים לתפקיד הרם ניכרה עצמאותו ודרכו המיוחדת כמעט בכל שטחי פעולותיו. עצמאותו בנושאים שונים ואי כניעתו לפקידות הממשלתית בכלל ומשרד הדתות בפרט עמדה לצנינים בעיני עסקני המפד"ל.

סיפר לי רב שכונה, כי בעת שישב בלשכתו של הרב נסים לשיחה, התפרץ לפתע מנכ"ל משרד הדתות מבלי אפילו להקיש בדלת, נכנס לחדרו של הרב, בבקשה לאיזה ענין. הרב נסים אמר בתקיפות לאותו פקיד בכיר "אתה לא רואה שאני יושב פה עם רב? תמתין בחוץ מאחורי הדלת עד שאסיים את השיחה עמו, ואז אקרא לך!" והפקיד יצא בבושת פנים מהחדר.

אולם עצמאותו לא הצטמצמה מול משרד הדתות אלא ניכרה מול כל גורמי הממשל בישראל. הרב נסים סירב לצאת ולפגוש את האפיפיור פאולוס השישי בעת ביקור שהלה ערך בארץ בשנת 1964. המדינה התכוננה לקבל פניו בטקס ממלכתי, אשר במסגרתו היה צריך הראשון לציון ליטול חלק בקבלת פניו של האפיפיור במגידו, אך הרב הראשי סירב.

הוא אמר, כי מעמדו כרב ראשי שווה למעמדו של ראש הכנסייה וכי על האפיפור היה לבוא ולבקרו בירושלים. רבים צידדו בעמדתו וראו בירידת ראשי המדינה למגידו ובראשם נשיא המדינה שז"ר, משום חרפה לאומית. אולם ראשי מפא"י לא שכחו את העדרותו המופגנת של הרב נסים וחפשו הזדמנות להחליפו.

ה"אח והאחות"

ההזדמנות באה לידם של המפד"ל ומפלגות העבודה-מפ"ם בתחילת שנות השבעים. בשנות השישים נקרה לבית הדין בפתח תקווה דיון לגבי כשרותם אל "אח ואחות" לבוא בקהל עקב שאלת ממזרות. ביה"ד לא מצא מקום להתיר את הממזרות מ"האח והאחות" ועמד על כך בתוקף.

הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. על אף הדיון הנרחב החליטו לבסוף הרבנים שלא להכריע בסוגיה ולהחזיר את התיק לבית הדין הרבני בפתח תקווה, כדי שיבדוק שוב את החלטתו, שהרי ההלכה אוסרת על בי"ד אחד להתערב בפסקו של בית דין אחר: "ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו".

אלא, ש"האח והאחות" שירתו במטה הכללי בלשכתו של משה דיין וסמוך ללשכת הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, וזה האחרון, בעודו הרב הצבאי הראשי כתב פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שמאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית.

עם התמשכות הפרשה לאורך שנים ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה, והדבר הגיע עד משבר קואליציוני.

הרב גורן הבטיח למשה דיין כי אם ייבחר לרב ראשי אזי יכנס את בית הדין הגבוה לערורים ויתיר את ה"אח והאחות" מממזרותם. פרשה זו ריחפה, מעל מערכת הבחירות לרב הראשי, כעננה. הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נכשל.

אז בעצה אחת בין מפלגת העבודה-מפ"ם לבין המפד"ל, הוחלט להדיח את הרבנים הראשיים הנוכחיים, בכאלו שיהיו נוחים יותר לשלטון, ויהיו עושי דברו. המועמדים שנבחרו להיות המדיחים, הם הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. ואכן הרב גורן במהלך כהונתו פרע את השטר, מה שהוביל לפרישתו של הרב אלישיב מבית הדין הרבני.

זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הרבנות הראשית, שמעמידים לבחירה מועמדים אלטרנטיביים להחלפה/הדחה לרבנים ראשיים מכהנים. תהליך, שבסופו של יום, גרם להדחתם של הרב נסים והרב אוטנרמן מכהונתם.

שטח G ו"כתב הסרוב"

בכך לא הסתיימה החרפה, עדיין רבנים מכהנים יכלו להציג מועמדותם בשנית. אולם בקיץ 1981, נערכו חפירות ארכאולוגיות בעיר דוד, בסמוך לירושלים העתיקה. בצפון מתחם החפירות (שטח (G התגלו קברים ועצמות, ומשרד הדתות הורה לצמצם את החפירות.

גם הרבנים הראשיים שלמה גורן ויצחק ניסים סברו כן ופרסמו פסק הלכה לפיו אין להמשיך את החפירות. לאור כל זאת החליט שר החינוך והתרבות, זבולון המר, להפסיק את הפעילות הארכאולוגית באתר. הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטת השר, והעתירה התקבלה. בית המשפט קבע כי "אסור לשר להיות מושפע מחוות דעת הלכתיות, וכי הן אינן מחייבות נושאי משרה ממלכתיים.

לאור הפסיקה התחדשו החפירות, בניגוד לפסיקה של הרב גורן שעמדה בסתירה להחלטת הבג"ץ. שר החינוך (מפד"ל) ציית לבג"ץ וסרב להישמע לפסקי ההלכה של הרבנות הראשית, ומשנקרא לבוא אליה – סרב להתייצב בפניה. הרב גורן הוציא נגד שר החינוך "כתב סרוב", עם כל המשתמע מכך, על שאינו נשמע לרבנות הראשית.

בעקבות כך, גמלה במפד"ל ההחלטה למנוע מהרב גורן להתמודד שוב על המשרה, עם סיום הקדנציה, ע"י שינוי חוק בחירת הרבנים הראשיים, כך שרב ראשי לא יוכל לעולם להיבחר שנית. ליוזמת המפד"ל להשגת חקיקה זו, הצטרף גם שר האוצר משה ניסים, בנו של הרב נסים, הראשון לציון, שהודח בידי הרב יוסף (ואיתו הליכוד ושאר סיעות הקואליציה).

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, בלי יכולת להיבחר שנית, הודחו מכהונותיהם הרב יוסף והרב גורן כרבנים ראשיים. סעיף נוסף הוא החוק שמונע מרבנים מעל גיל 70 להתמודד, שנוצר כדי למנוע מהרב שאול ישראלי להתמודד לתפקיד.

ביטול שני הסעיפים האלה, הגבלת גיל הרבנים הראשיים לישראל והאיסור על רב מכהן להתמודד לקדנציה שנייה, הם היסוד ליוזמת הרב דרוקמן ל'דיל הרב עמאר והרב אריאל'.

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן