אני מסתכל על התמונות מחתונת השנה שנערכה אתמול בחצר בעלזא בירושלים ובאמת שאני לא מבין את החרדים.

כמי שצועקים יומם ולילה נגד עירוב בין גברים לנשים, דווקא מתרחשת תופעה כזו?!

אני מדבר על המנהג האבסורדי "מצווה טאנץ"  (ריקוד מצווה) – בו מובאת הכלה כשהיא עושה שילוב בין "פרה עיוורת" ל"יש לנו גולם במעגל", כשהיא מחזיקה מין חבל ארוך, כשמולה האדמו"ר או האב רוקד מולה כשכל הגברים מסביב שמחים וצוהלים.

יכול להיות שלמנהג הזה, יש שרשים עמוקים במסורת ישראל סבא (אצל הספרדים לא נהגו מנהגים שכאלה, וגם אצל הליטאים בקושי), אבל קשה לי להאמין שבין מה שנהגו אבות אבותינו לבין איך שנוהגים את המנהג הזה עכשיו, יש קשר כלשהו. יכול להיות שבעבר, כשהחתונה נערכה בחיק המשפחה, היה מקום לריקוד שכזה, בין אב וסב לבתו, אבל מאז שהאירוע הפך להמוני, וכל החברים, האורחים והקרובים נשארים כדי לצפות בשיא החתונה, זה כבר יותר מדי.

תחשבו על הסיטואציה בה נערה חרדית, שהתחנכה על הפרדה בין גברים לנשים, נאלצת להיות מוקד שעשוע לאלפי בחורי ואברכים שמסתכלים דווקא עליה. בטח, היא מרגישה מאוד בנוח כשהיא הולכת אל מרכז הרחבה ו-3,000 זוגות עיניים מסתכלים עליה ממרומי הפראנצ'יס (טריבונה של חסידים). אגב, מעניין, אם בחצרות החסידים שאלו את הכלה, אם היא בכלל רוצה לקחת חלק בקרקס הזה.

אם יש משהו שאולי מקל עליה את הבושה, הוא שהיא באמת לא רואה מה נעשה איתה, ומי רוקד לפניה, שהרי בד אטום מכסה את הפנים שלה ("פרה עיוורת" כבר אמרנו?).

בחלקים נרחבים של החברה החרדית ובעיקר החסידית, לא רוצים לראות תמונות של נשים בפרסומות, בשלטי רחוב ובעיתונות. אז איך הם מרשים לכלה להיות באמצע של הצד של הגברים, כשכל תשומת הלב מופנית אליה. זה צנוע זה?! יש מצווה לשמח את הכלה בליל חופתה, אבל עם זאת, צריך להתחשב גם בכבודה של הכלה ועוד יותר בצניעותה.

חשבתם פעם איך היא מרגישה? (מאיר אלפסי, באדיבות כיכר השבת)