בעקבות ההתפרצות החדשה של המגיפה בין השאר בגלל ההתרופפות בשמירה על כללים על ידי כולם, רציתי להזכיר גם לעצמי את היסודות ההלכתיים של חובת הזהירות.

ההלכה אומרת שחייב אדם לשמור על חייו ובריאותו. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". (דברים ד טו). מהחובה של אדם לשים מעקה לגגו למדו חכמים שצריך אדם לחשוב על כל הסכנות העתידיות האפשריות ולנטרל אותן.

בוודאי לא לסמוך על האנשים שיזהרו לא להתקרב לשולי הגג. ובוודאי לא לסמוך על הנס. ולכן אסור לאדם להכניס מטבע לתוך פיו שמא נגע אדם שחולה במחלה וידבק. (ירושלמי תרומות ח ג. רמב"ם הלכות רוצח, שו"ע יו"ד קטז). אע"פ שזה חשש רחוק.

ומכאן לכל חובות הזהירות לא לגעת בשום אדם שאינו בן משפחה שמא הוא או אתה חולים או נשאים שאינם ידועים. ומי שהדביק אחרים בזלזול ומישהו מת בגלל זה, אע"פ שאינו חייב בדיני אדם, חייב בדיני שמים אע"פ שהוא בגרמא ו"הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין". (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ד ט).

ברוך ה' מדינת ישראל הצליחה בהתמודדות עם מגיפת הקורונה במקום שמדינות חזקות ממנה לא הצליחו. צריך לשמור על ההישג הזה, וזה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו.