חג מתן תורה, הוא חג של התחדשות קבלת התורה. כל דור והאתגר המוסרי שלו. הסביבה התרבותית והשקפות העולם המחודשות, תמיד העמידו את מנהיגי הרוח של עמנו באתגר גדול של העברת התורה מדור לדור.

שאלת הרלוונטיות של התורה לחברה הישראלית, במרחב האישי, אינה מוטלת בספק. קול התורה נשמע, ויהודים רבים שבים הביתה למסורת. ברוך ה', יש הרבה קודש במדינת ישראל, עולם התורה נמצא בשיא כמותו לא היה אלפי שנים, רבים חובשים את ספסלי בית המדרש, רבים דורשים את ה' , מאות ואלפים חוזרים בתשובה.

אך באשר למרחב הציבורי, האתגר ענק. דווקא בעידן השפע, כשכל כך טוב ברוך ה', האומה שלנו נמצאת בעידן חלומי, רווחה ושגשוג, איש תחת גפנו, דווקא אז האתגר הרוחני גדול ומורכב. העלייה ב'משקל החומרי', בעידן השפע, גם אם ברכה גדולה בו, הביא לבעיטה בערכי יסוד, לבלבול, ומבוכה. באופן אבסורדי, ישנה משיכה חדה לכיוון הנגדי, רוחות זרות, ודעות מסוכנות, קונות שביתה, בתרבות ובמרחב הציבורי.

תורה קדמה לעולם, והיא תשתית העולם, ודבר אחד מדבריה לא ישוב ריקם, והאידיאל הגדול והעיקרי של הפיכת המרחב הציבורי למרחב של קודש, יקום ויופיע במוקדם או במאוחר. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אינה בקשה בלבד, אלא הבטחה נצחית.

בנקודת הזמן הזו, נראה שהעסק תקוע, אך לאמיתו של דבר, זוהי נקודת פריצה חשובה. נראה כי מדינת ישראל, עומדת בפני בירור חשוב של זהות. אנו חיים בדור נפלא, דור של תקומה וגאולה. הרכבת ושמה מדינת ישראל דוהרת קדימה, עולה על הרים של אתגרים, וגם יורדת לעמקים. הירידה היא חלק  בלתי נפרד מהמסלול המיוחד בו אנו נמצאים, כהכנה לעליה לפסגות גבוהות יותר.

נראה כי מתחולל מאבק איתנים, וככל שמתרבה האור, מתעצמים הצללים. המאבק ניטש בין שתי פילוסופיות, באשר לצביון של מדינת ישראל:

לאחת הייתי קורא "הר סיני" ולשנייה "עגל הזהב", או בלשון אחרת, הכניעה למוחלט האלוהי, מול הסגידה ל"אני" המדעי האנושי.

האמת שהמאבק ניטש עוד בראשית ימיה של הציונות, חיים ויצמן ביקש לעשות הפיכה מדעית, ובנאום הקמת האוניברסיטה בהר הצופים הביע משאלה שבמקום החזון שבית המקדש יהיה בית תפילה לכל העמים, האוניברסיטה בהר הצופים תהיה בית מדע לכל העמים.

הוא ראה בניתוק היהדות מהר סיני, גורם מכריע בהשתלבות במשפחת העמים, ומינוף הבניין הלאומי. מולו ניצב הרב קוק זצ"ל וכמעט מעל כל במה, הסביר את תמיכתו הבלתי מסוייגת בציונות המעשית, כמו גם את התנגדותו הנחרצת לחיקוי התרבות האירופאית המגוהצת מבחוץ ורקובה מבפנים.

הוא ראה את הרקבון האירופאי במלחמת העולם הראשונה, שזרעה הרס ואבדן, ואף חזה את העננה השחורה ערב מלחמת העולם השנייה.

מאז הקמת המדינה לא היה זמן לוויכוח בין שתי האסכולות. המדינה הייתה בסכנה קיומית. כיום עם השקט הבטחוני היחסי, מופיע הוויכוח בעצימות מתגברת.

לצד השאיפה להפיכה אזרחית עומד העידן הדיגיטלי, ששוטף את העולם, ואת החברה הישראלית, שנחשפת לטוב ולרע בעוצמה ובערבוביה- גדולה.

המחול היצרי ברשתות החברתיות, השפה הברוטאלית, כמו גם ה"ניו ספיק", דרכו מטמיעים בעלי אינטרסים, דעות והתנהגויות שלא היו מקובלות, בעבר הלא רחוק על האדם התרבותי והמוסרי משנים אט אט את תפיסות היסוד של החברה, גם של האדם הדתי.

רבים מרגישים אי נוחות, מול תופעות קצה, שלא היו במרחב הלגיטימי, וקונות שביתה על ידי סחיטה רגשית, הנעשית בשפה מתוחכמת. פוליטיקת -הזהויות פורחת, ואת מקום האמת תופס הרגש הסובייקטיבי.

וכך נוצר אבסורד, שדווקא אנשי האמת והמוסר העדין, נתפסים כלא לגיטימיים, מפני שהם מפריעים ל'מהפכה התרבותית", שמוליכה את החברה האנושית לייאוש ואבדון, במסווה של חופש ושוויון.

צריך אומץ לב  ופיקחות רבה לעמוד מול הסחרור התרבותי הזה .

ניקח כמשל את נגיף הקורונה שהפיל חללים רבים. רוב מדינות העולם התקשו לזהות את גודל הסכנה, איבדו זמן תגובה  יקר, שהעמיד את האנושות חסרת אונים בזמן שהנגיף תקף והרג אנשים רבים. הקושי בזיהוי נבע מחוסר ידע, מאי ראיית הנגיף הקטן, ומחוסר אינטליגנציה להבין עד כמה הסכנה גדולה.

מעטים זיהו את הסכנה, אך בזכותם, נבלמה הקטסטרופה. מעטים גם מזהים היום את המגמות התרבותיות ההרסניות, שהמיטו אסון באירופה ובמערב, ועוד יותר מעטים הם המוכנים לצאת לקרב הצלה, תוך שהם משלמים מחיר אישי לא קל.

בזמן האחרון, קמו אנשי רוח בעולם ובארץ כמו גם ארגונים  שונים שהחליטו באומץ, להפסיק לשתוק, להתמודד עם הדעות, להביע מחאה, להעמיד אלטרנטיבה.

כמו כל תהליך אמיץ, של פריצת דרך, ובקשה להעמיד תזה חדשה ועמוקה יותר, מנעד התגובות הוא מקצה לקצה. הקריאה לנורמליות,  כמו  גם הצבת המראה מול סטיות חברתיות, ותופעות תרבותיות שאינן תקניות, גרמו לריאקציה גדולה בקרב החברה הישראלית.

כלי התקשורת, מעבירים מסרים חדים וקצרים, תוך עיוות האמת, אנשי רוח עדינים מתוארים באופן דמוני, ודבריהם מוצאים מהקשרם.

במקום לעודד שיח אמיץ, בוחרים בעלי אינטרסים חסרי אחריות, להכלים ולהשתיק. התוצאה היא בורות וחוסר הבנה של קהלים רבים, את המהות המסתתרת מאחורי המחאה, ואת הפנים האנושיות והרוחניות המסתתרות מאחורי מי שמחולל אותה. כביכול, ישנו חופש ביטוי, שיח חופשי, אך לאמיתו של דבר, ישנה השתקה והחנקה של דעות.

אך, כמו בכל מלחמת דעות אין אנו פטורים מלנסות ולהסביר את עמדתנו ולהסיר את חוסר הבהירות באשר לסוגיות הליבה עליהן יצאנו להילחם.

בהגדה של פסח אנו אומרים :"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

לכל דור יש את האויב ואת האתגר שמאיים לכלות. ברור לכל, שהאיום על הזהות המיוחדת של העם היהודי, הוא האתגר הגדול שעומד בפנינו.

אין ספק, כי בית המדרש, נדרש להעמקה, ולדליית מענה בהיר, בשפה השווה לכל נפש, מבלי להנמיך או להתפשר על הגובה הנצחי של תורת הנצח שלנו.

אנשי חינוך, הורים, ואולי דור שלם עומד נבוך מול סוגיות אישיות, משפחתיות ולאומיות. אין אנו רשאים לעמוד חסרי אונים, הדור הצעיר מבקש תשובות ברורות.

ומשנתבררה לנו האמת, עלינו לומר אותה בקול רם. אם בעבר נדרשנו לאומץ לב בשדה הקרב, מול אויב חיצוני, היום אנו נדרשים לאומץ לב אינטלקטואלי ומוסרי, להביע בעדינות אך ללא משוא פנים את האמת הרוחנית שעוברת אלינו מדור לדור.

הקושי גדול שבעתיים, מפני שעיקרו של ה'קרב' המנטלי והתרבותי, הוא סביב השולחן, בין אחים, כי אנשים אחים אנחנו.

ככל שתתחוור הסוגיה, יגדל הפער ותחריף המחלוקת, אך כבכל מחלוקת של אמת, בסופה של הסופה, אהבה גדולה.

בעידן הפוליטקלי קורקט, הבעת עמדה ודאית, תוכחה, וביקורת מתפרשים ככוחנות או כהתנשאות. זוהי השתקה סמויה המעוותת ומונעת שיח פתוח וקשוב.

אמירת האמת היא לא הסתה, גם אם היא מכאיבה או פוגעת, בפרט כשאין כל כוונה לפגוע או להכלים.

חשוב להדגיש, כי היציאה למאבק התרבותי, גם אם היא מבוטאת בסגנון חריף, נובעת היא מאהבה גדולה, ומאמון גדול, הייאוש והשנאה הם ממנו והלאה.

לעלות פאזה

יש לנו ללמוד לא מעט מהשמאל בכמה נושאים:

ראשית במאבק הלא מתפשר שלו להטמיע את השקפת עולמו בחברה, למרות שהוא מיעוט.

באופן אבסורדי העם מצביע ימין, אך חושב בדוקטרינות של השמאל. "ערכים" כמו הכלה ,החפצה, הדתה, שוויון, פוגענות, רב-תרבותיות, שיח של זכויות, ועוד, הוטמעו במילון האישי של כל אחד ואחת, תוך שהוא יוצר קוד שיח, עם גבולות גזרה ברורים העומדים כחומה בצורה לפני המסורת, הטבעיות והקודש.

שנית, השמאל תפס עמדות שולטות, מהן הוא מדכא כל שאיפה לריבונות של הרוח הציונית והדתית.

ארבעת מוקדי השליטה, דרכה ממשיך השמאל את הפטרונות שלו על הרוב בעם: משרד החינוך, כלי התקשורת, צה"ל ומערכת המשפט.

במשרד החינוך כבר אף אחד לא מסתיר את הרצון לתת לגיטימציה לשינוי הזהות המגדרית ולתת הכשר לכל סטיה.

בכלי התקשורת תשמע אהדה גדולה לארגוני ההפוכים, ורדיפה של רבנים ואישי ציבור הקוראים לקדושה ונורמליות.

בצבא האהוב שלנו, חיל החינוך והיוהל"ן עסוקים ללא לאות בהפיכת הצבא לנשי ומכיל.

ואילו מערכת המשפט, ממשיכה את ההפיכה השיפוטית וכופה על הרוב להתנהל בניגוד לערכי היהדות, עיין ערך הפסיקה המקוממת של בית המשפט בבאר שבע נגד בעל בית דפוס שומר מצות שהתנגד להדפיס חומרי תועבה.

אלו ארבעה מוקדים משני תודעה, שלא השכלנו לזהות אותם בזמן.

המסר הסמוי, שפשה כנגע ברמה כזאת או אחרת, הוא כניעה מוחלטת לשלטון החוק הפוסטמודרני, בשם ההכלה והנאורות.

כפי שנאמר כבר, הקושי בזיהוי הבעיה הוא גדול, אך נורות אדומות רבות נדלקות.

זוהי לא התקוממות מקומית, אנו תחת התקפה משולבת.

אין שבוע ללא עוד מסמר בארון הקבורה של זהותה היהודית של המדינה.

אני רואה בריקבון הזה קרב מאסף של השמאל שמפעיל תותחים כבדים מתוך ייאוש וידיעה פנימית שהוא הפסיד בקרב.

בראשית הציונות בנינו את הפאזה של החול, עתה מנהיגי החול, חשים ורואים, שעידן הבסיס מיצה את עצמו, ופאזת הקודש צריכה לתת את אותותיה. זה מפחיד אותם והם רוצים לכבות את זה בחומר בעירה של מחול יצרי פוסטמודרני, הם אף רודפים את מי שמרים ראש בקודש, אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום!

בעת הזאת עלינו לזקוף קומה ולהשיב מלחמה, להבין שהגיע הזמן לעלות פאזה, להר סיני, לא לפחד לומר את האמת, לא להיבהל משיימינג דמוני אך דמיוני ברשתות החברתיות, לחשוב באופן ביקורתי, ולשים הגנות מפני מתקפת הסייבר התודעתית.

לא יזיק אם נאמץ את התעוזה של השמאל הרדיקלי, ונטיל ספק בדרך הטלת הספקות שלהם בכל מבנה מסורתי.

יש הסוברים, שדי עם ההתכתשויות, ומחפשים את עמדת הנוחות המשתלבת, זהו סימן רע להידבקות במחלה הפוסטמודרנית.

לא אחת זוהי עדות על חוסר בטחון ורגשי נחיתות מול ההגמוניה של השמאל. יש שמוכנים להקריב את העמידה על עולם הערכים של הקודש, בתמורה לקבלת הכשר לימניות וללגיטימיות שלהם בשיח הציבורי. זוהי טעות.

עלינו להעפיל לפסגת התודעה, לשאוף להחלת הריבונות של היהדות! מתוך כך, נגיע גם להחלת הריבונות על כל חלקי ארץ ישראל.

העם מחפש הנהגה רוחנית אמיצה, לא מבולבלת. זה ברור שכאשר יופיעו ניצניה, ינסו לרמוס אותה כוחות דיכוי מתוחכמים, במניפולציות פסיכולוגיות בגרוש, אך סופה של האמת האמיצה לנצח.

זהו בעיניי חשבון הנפש האישי בימים שבין יום ירושלים לחג מתן תורה, כיצד עולים מחדש לירושלים? כיצד מקבלים באמת תורה, ובונים את הפאזה של הקודש, כשסביב  דועכים מחולות העגל?

=======

הרב דרור אריה הוא ר"מ בישיבת 'אפיקי דעת' בשדרות ומראשי מפלגת 'נעם'