האם קהילה יכולה, ומתוך כך אולי גם מחוייבת, להקצות מקום לנשים ולגברים גם יחד במסגרת הגבלות-הקורונה שחלות על בתי הכנסת? או שמא מכיוון שגברים חייבים להתפלל במניין ונשים פטורות מכך, יש חובה לתת את כל המקומות המותרים על-פי-חוק לגברים בלבד? (יודגש כי השאלה מתעוררת רק במקום שבו יש קשר בין תפילה בבית כנסת לבין תפילה במניין וקריאת-התורה; ואילו כאשר הקהילה מתפצלת למניינים במקומות שונים אין שום סיבה שדווקא הגברים יתפללו בבית הכנסת).

אם נקלף מן הדיון את כל עניין יחסי גברים-נשים במרחב הציבורי, בסופו של דבר השאלה היא כזו: האם כאשר ישנו משאב משותף הנחוץ לקיום מצווה, חובה לחלק אותו בין אלו המחויבים במצווה או שמא גם אלו שאינם חייבים אך רוצים לקיים אותה זכאים לקבל את חלקם?

נתחיל מסיפור. סיפור שמובא בספר המנהגים של רבי אברהם קלויזנר, על אדם אחד שהיה דואג לעצמו בכל שנה לאתרוג פרטי בנוסף על האתרוג הציבורי של הקהל. שנה אחת, שלחו אנשים מעיר אחרת וביקשו שייתן להם את האתרוג שלו, משום שבעירם אין אפילו אתרוג אחד. "מוטב", הכריע מהרא"ק, "שיברך על של קהל וישלח להם כדי שיוצאים רבים ידי חובתם".

הכרעתו של הרב קלויזנר הועתקה בדורות הבאים על ידי פוסקים רבים, ויש שלמדו מהם שקיימת חובה כללית לדאוג לכך שכמה שיותר אנשים יקיימו כמה שיותר מצוות, בלי להתחשב בשאלת הבעלות והזכויות הממוניות.

כך למשל כתב 'המגן אברהם' בהלכות חנוכה שמי שיש לו שמן בצמצום ולחבירו אין כלל, מוטב שיחלק את השמן ביניהם כך שכל אחד מהם ידליק לפחות נר אחד בלילה, גם אם משום כך ייאלץ לוותר על הרצון להדליק כמהדרין מן המהדרין.

ראוי לציין שרבי יעקב בן שמואל מצויזמיר, בשו"ת 'בית יעקב', חלק על הגישה הזו. ולדעתו אין אדם צריך לוותר על קיום מצווה בממונו על מנת לזכות את חבירו. הוא מדייק בלשונו של מהרא"ק שדווקא עבור מצווה של רבים ראוי היה לוותר, אך אדם יחיד לא צריך לוותר על קיום מצווה באופן מהודר עבור חבירו. אולם רוב הפוסקים לא קיבלו את שיטת הבית יעקב, ולדבריהם נראה לכאורה שאכן ראוי לקהילה למקסם את מספר האנשים היוצאים ידי חובתם.

ובנידון דידן: הגברים. יחד עם זאת, יש לפקפק על מסקנה זו משני טעמים עיקריים: א. עמדת הפוסקים הנ"ל מבוססת על מושג ה'ערבות' ההלכתי, המטיל על כל אדם אחריות מסוימת גם לגבי קיום המצוות של חברו. אולם לדעת הרא"ש (כפי שהוסבר ב'דגול מרבבה') נשים לא ערבות לקיום מצוות של גברים שהן לא חייבות בהן. ממילא, לא ברור שמחובתן לוותר על מקומן עבור תפילה במניין של גברים.

ב. תפילה במניין איננה חובה הלכתית גמורה אלא מעלה גדולה שיש להשתדל ולקיים אותה. ממילא יש מקום להבין שהדין לא חל עליה מלכתחילה. כך כתב בשו"ת 'בצל החכמה' לגבי אדם שיש לו שתי טליתות, שאין הוא חייב להשאיל טלית אחת לחבירו משום שלבישת ציצית איננה חובה הלכתית גמורה אלא מעלה בלבד. ממילא, יש בסיס הלכתי מוצק לקבוע שאין הנשים, שהן בעלות זכות שווה בבית הכנסת, צריכות לוותר על מקומן עבור גברים.

יתירה מזאת, בכל דברי הפוסקים הופיעה הלשון "מוטב", ולא "חובה" או אפילו "מצווה". דהיינו יש עדיפות, כאשר הדבר כרוך בהפסד סביר, לוותר על מנת שהחבר יקיים את מצוותו. אולם אין חובה לעשות זאת, וככל שהמחיר גבוה יותר כך סביר יותר שאין גם תביעה מוסרית או רוחנית לשלם אותו.

לאור כל האמורים, נדמה שמלכתחילה לא קיימת כל חובה הלכתית להקצות את כל מקומות התפילה לגברים בלבד. ולאור הפגיעה הגדולה שעלולה להיגרם, הן לנשים והן לקהילה כולה, מהפרדה כזו – אין מקום לנהוג כך. מעתה על כל קהילה וקהילה לדון בסוגיה בינה לבין עצמה ולמצוא פתרונות יצירתיים כדי לאפשר למירב בני ובנות הקהילה להתפלל במניין, בלי לקפח את חלקו של אף אדם.