מניין נוסף על חשבון עזרת נשים? הרב שרלו משיב

שלום לרב שרלו

אנחנו נכנסים עכשיו שוב פעם לבית הכנסת אבל מספר המתפללים מאוד מוגבל. השאלה שבוויכוח בקהילה שלנו היא על הנשים. כדי לאפשר כמה מניינים אנחנו צריכים את עזרת נשים, אבל קבוצה קטנה של נשים מתנגדת לזה וזה עושה שמח בקהילה. הרבה מאוד אנשים בקהילה שלנו שומעים לפסקים שלך ולכן אנחנו פונים אליך כדי לשמוע את עצתך. תודה

שלום וברכה

לפני כל דבר אחר – שבית הכנסת יהיה מקום של שלום ולא של מתח ומריבה, ובד בבד – לא להשיג את השלום הזה על ידי השתקה של מישהו, אלא על ידי בירור כן ואמיתי. חלק בלתי נפרד מכך הוא שכל חלקי הקהילה ייוצגו בקבלת ההחלטות, וכדי להסיר ספק כלשהו: גם הנשים חייבות להיות מעורבות בקבלת ההחלטות. לפעמים יש צורך בהכרעות, אבל גם אלה צריכות להיות הכי עגולות שאפשר. כמובן שאת הדברים איני כותב כ'פוסק' של הקהילה. אם יש לכם רב – הוא זה שצריך לפסוק בדבר, ואם אין – לא קיבלתם אותי כרב עליכם, ולכן אני כותב את עמדתי ואת דעתי, ואתם תחליטו מה אתם מאמצים ממנה ומה לא.

א. בית הכנסת הוא מוסד קהילתי, שייך לקהילה כולה, ואמור לשרת את הקהילה כולה. בבית הכנסת מתקיימת התפילה הציבורית של הקהילה, ולתפילה זו שותפים אנשים ונשים והטף. על כן, חלק בלתי נפרד מבית הכנסת במאות השנים האחרונות (אפשר שבימי קדם זה היה אחרת, לכיוונים שונים) הוא קיומה של עזרת נשים, המבטאת את האינטגרליות של הנשים בתפילה בבית הכנסת. עמדה זו היא עקבית ושיטתית לא רק לגבי בית הכנסת, אלא גם (לדוגמה) לגבי הבעלות הקהילתית על המקווה ומוסדות אחרים של הקהילה.

ב. על פי ההלכה, את המניין מקימים עשרה גברים, וזה הביטוי ההלכתי המעשי של "כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה" (ברכות כא ע"ב). לעובדה זו השלכות רבות: על הגברים מוטלת החובה לקיים את המניין, והיא מתורגמת לחובה אישית להתפלל בציבור. בשל כך השפעת הגברים על התפילה הציבורית גדולה יותר, גם מבחינה הלכתית, ולא פחות מכך – מבחינה סוציולוגית. הם מגיעים לתפילות הרבה יותר. נראה שקשה לחלוק על עובדה זו. הם המתפללים בציבור.

ג. תחום שלישי, מלבד תפילת הציבור והתפילה בציבור – הוא התפילה האישית: "… אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה" (ברכות ו ע"א). בפרשנות הראשונים יושמה קביעה זו בדרכים מגוונות, אולם עצם העובדה שבית הכנסת הוא מקום תפילה לגברים ולנשים לא נסתרה אף פעם, גם במישור האישי ולא רק במישור של תפילה בציבור.

מהן ההשלכות המעשיות של שלוש ההיבטים האלה?

מקומן של הנשים בבית הכנסת הוא מושכל יסוד, והוא חלק בלתי נפרד מהחלטות הקהילה. גם כאשר יש סדרי עדיפויות בשל העובדה שקיומו של המניין מוטל על הגברים וגם נעשה בפועל בבואם – לא ייתכן שלא יינתן מענה הולם למקומן של הנשים בבית הכנסת, בין כחלק מהציבור, ובין כחפצות להתפלל במקום בו נשמעת התפילה.

כאשר זו עמדת היסוד פורץ הכוח היצירתי של הקהילה, ומוצאים את הדרך הראויה לממש את כל ההיבטים של בית הכנסת.

פתרונות כמו מניין נוסף לגברים שמתקיים בעזרת נשים בלי להנכיח מקום ראוי ומכבד לתפילת הנשים – מנוגד למהותו של בית הכנסת כמקום עבודת ה' של הקהילה.

יש עוד אפשרויות רבות אחרות. נכון אפוא לעשות מניינים שונים בזמנים שונים; נכון אפוא למצוא מקומות נוספים לתפילה; וכו'. לכל קהילה יש את הכוחות היצירתיים שלה, וגם אתם יכולים למצוא את הדרך לאור העקרונות האלה.

ושוב, גם מבחינה אמיתית וגם מבחינה פרקטית – נשים חייבות להיות חלק ממציאת הדרך הזו.