אתמול התחילה אצלי בבית חגיגת יום ירושלים. חלק מהנכדים באו לבריכה מתנפחת בחצר, אחרי עשרה שבועות של הפרדת כוחות.

מצד אמא של אישתי הם עשרה דורות בירושלים. מצידי כבר דור שלישי. הנכדים האלה רואים את אמא שלי שגרה בצמוד אליי ועבורם אין דבר טבעי יותר מארבעה דורות של חיים בחצר.

התהליך הזה שנקרא "שיבת ציון" הולך וקורם עור וגידים. בשפתו של הנביא יחזקאל זהו המימוש הפלאי ביותר של חזון העצמות היבשות. בשפה של זכריה הנביא זה נשמע עוד יותר טבעי: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

אני לא רוצה להפסיק להתרגש ממימוש החלום הזה ולא מוכן שיגנזו לי את השמחה של שיבת ציון שמתרחשת במציאות פיזית של קיבוץ גלויות, של הפרחת הארץ ושל חידוש החיים של העם שחזר לקרוא ולדבר בשפת אבות אבותיו.

הדגל שנתלה בכניסה לבית לכבוד יום העצמאות נשאר תלוי בשמחת חג עד אחרי יום שחרור ירושלים.

וברקע השמחה אני מעז להציץ אל השכנים שלי ממזרח. מאז שחרור העיר הפכו תושבי מזרח ירושלים לבעלי מעמד ייחודי של "תושב קבע". בשנים האחרונות יותר ויותר בוחרים להפוך את מעמדם הזמני הזה למעמד קבע של אזרחות. זה תהליך מבורך בעיניי. אי אפשר להכיל שטח בלי לראות את התושבים כבעלי מעמד שווה זכויות ושווה מעמד. זה בעיניי סוג המוסכמות שמלבד כמה קיצוניים החולמים לשלוט על מיעוטים בדיכוי ובשררת אדונים אין עליו עוררין.

זוכר היטב את הריקודים בליל יום ירושלים שיצאו מישיבת "מרכז הרב" בקריית משה. אני זוכר את המכונית שהסיעה את הרב צבי יהודה קוק ז"ל עוצרת ליד בית החולים שערי צדק (הישן, ברחוב יפו) והרב הישיש עומד מחוץ למכונית ומוודא שאף אחד לא מגביה את קולו בשירה או בדיבור כדי לא להפריע את מנוחת החולים. אני זוכר את הכניסה לעיר העתיקה ולחלקים המוסלמיים בדרך לכותל, בלי להציק ובלי לנסות להתסיס את תושבי המקום.

הייתה שם עוצמה גדולה של אהבת ארץ שמהולה היטב ועמוק באהבת אדם. אני זוכר גם את הביקורים הראשונים שלי בשנות השמונים הראשונות אצל בת דודתי רעיה כהן בביתה שבמעלות חלדיה שברובע המוסלמי, לצד ישיבת עטרת כהנים.

אני זוכר כמה כאב היה לתלמידיו של הרב אבינר מקבוצה יהודית של חסידי ברסלב שבאו לגור בסמוך אליהם והתגרו בשכנים המוסלמים, התגרות לשם התגרות.

עברו מאז ארבעים שנה.

אני זוכר את העבודה היסודית של דוד בארי (דוידל'ה) ברקימת חיים יהודיים לצד חיים אזרחיים בשכונת עיר דוד – הסילוואן. יש שיאמרו שהכול נעשה בערמומיות של איש סודי אבל בהיכרותי אותו ואת מפעלותיו אני יודע שזה נעשה באמונה שאפשר לייצר חיים של שכנות עמוקה ומיטיבה.

אני חי בתוך ציבור שברובו רוצה לראות חיים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון ומתקומם מהמחשבה של שלטון "אפרטהייד". כן רוצים לשמור את צירי התנועה בטוחים, כן רוצים להיות בטוחים שהטרור לא מרים ראש בניסיון להשמיד את ישראל. אבל כן רוצים לדעת שאנחנו ריבון יהודי ששומר בקפדנות על זכויותיהם של כל מי שגר בכפיפות לשלטון שלנו.

כשמדברים על "סיפוח" רוב הציבור הזה ישמח לדעת שגוש עציון ומעלה אדומים יהפכו רשמית להיות חלק ממדינת ישראל ולא "שטחים כבושים". אבל ברור לכולם שהסיפוח הזה כולל גם זכויות אדם מלאות ומעמד "תושב קבע" לכל מי שגר בשטחים המסופחים. כל מי שחי מתחת למטריה הריבונית של מדינת ישראל חייב לקבל זכויות אזרח שוות לחלוטין.