את "ותכתבו : אהובתנו", ספרה החדש של אמונה אלון, ניגשתי לקרוא בציפיה ובמתח.
ראשית, כי השם הזה נורא מסקרן. אל מי הקריאה- 'תכתבו'? ומי היא 'אהובתנו'?!
שנית, כי עוד ספר לדוסים זה תמיד נחמד ומעניין.
ושלישית, בנימה קצת יותר אישית, כיוון שאת ספרה הראשון ('שמחה גדולה בשמיים') סיימתי יחד עם חבילת טישו ורינוני אף אדירים…
תשובה לשאלת הכותרת התמוהה לא תקבלו עד עמוד 130 לפחות, אולי בעצם עד סוף הספר. אבל אין ספק שזה אחד השלאגרים שלו- הכותרת.
עלילת הספר מתחלקת לסיפור פנימי ולסיפור מסגרת. רוב הסיפור מסופר מנקודת מבטה של ענבר, ילדה שמתקרבת לחגיגת בת המצוה שלה. אביה של ענבר, שהוא עו"ד מדשדש שמרגיש קצת מת מבפנים, מחליט לעזוב את הבית לתקופה מסויימת. ככה סתם, על מנת לעשות חשבון נפש עצמי, לחפש כיוונים חדשים בחייו ובעבודת ה' שלו. ואולי סך הכל סובל ממשבר גיל המעבר שפתאום תוקף אותו. אמה של ענבר, מיכל, היא אבטיפוס נשי שקיים ב'מגזרנו', וכל קורא לדעתי יוכל להלביש עליו איזו שכנה\ אחות\ אמא. כזו שמנצחת על תזמורת ה-אשת-חיל-קרייריסטית-אמא למופת- רעיה- אחות – בת- בשלנית-מארחת-מתעמלת- מספיקה-הכל-תמיד. אלו שתמיד מעוררות קנאה והערצה גם יחד.
באמצע חייה, היא לא מבינה מה השתבש. איך יכול להיות שבעלה, השפוט משהו, מחליט לקום ולעזוב, כך סתם?!
ובהתחלה היא עוד עטויית מסיכת ה"הכל תחת שליטה" הרגילה שלה, ועם הזמן, כשהדברים יוצאים משליטה ושהישוב מרנן מאחורי גבה, היא הולכת ומתקלפת. הולכת ונמסה תחת שכבות הקשיחות שלה עצמה.
הסיפור פוגש את כל דמויות הבית והמשפחה המורחבת. מעלה מתוך כל אחת מהן את חשבון הנפש ההכרחי עם המציאות החדשה, מתאר בצורה מופתית חיים קלאסיים של משפחה דתית- ואולי גם מתנחלת. מתמודד עם דילמות בעבודת ה', בחיים הזוגיים, המשפחתיים, בדינמיקות בין אנשים.
אלון עושה בספר מעין חלוקה סמויה ונפלאה: מצד אחד 'אנשי הריבוע' ומצד שני 'אנשי העיגול'." אלו המקובעים, המדוייקים, הקפדנים, אל מול אלו הזורמים, הגמישים, הנינוחים.
משהו בספר הזה, כמו גם בקודמו, מתמודד עם ההתייחסות ה'דתית' לכל התחום הרומנטי. אלון מעיזה להוציא כמה מרצעים מהשק ולשבור כמה מיתוסים. הקונפליקטים בין הבעל לאשתו, המתח הסמוי הקיים בבית, דתי ככל שיהיה, מתנחל ככל שיהיה.
העלילה מלווה מעיין קטעי יומן אישיים, שתפקידם מתגלה רק בהמשך. עד שהקורא מבין למה התכוונה המשוררת, יש משהו מאוד מלאה בנסיון להשאר מרוכזים בעלילה יחד עם קטיעת הרצף הזאת. מדובר בשורות קצרות שהדוברת בהן היא דמות מעברה של המשפחה המתוסבכת הזאת. וכאילו לא די לה עם צרותיה בהווה, היא פתאום מתמודדת עם זכרונות עבר שלוטים בערפל. הסיפור הפנימי הזה, הוא למעשה קולה של סבתא רבתא רחוקה שתובעת את יציאת הצדק לאור, ומדברת דרך מחשבותיה של ענבר. ההפרדה בין הסיפור הפנימי לסיפור המסגרת לא ברורה עד אמצע הספר לפחות, אבל בסופו של דבר היא מחייה את העלילה.
החוט המסתורי, השוזר את כל הדמויות בעלילה, כולו אומר התחדשות. כולו רוצה לצאת מהמקובעות, לנסות, למתוח גבולות, להשתנות. אלון מציבה אתגר גדול בפני כל אדם באשר הוא, ובפרט אדם דתי. היא קוראת תיגר על המקובעות בעבודת ה', על המקובעות המחשבתית, המקובעות המשפחתית, גם אל מול ההרגלים החיוביים ביותר של האדם היא מציבה סימני שאלה גדולים ביותר.
מתמודדת עם מקומה של האשה בבית, עם מבנים משפחתיים שונים, עם אהבות, החמצות ועם היכולת לקבל החלטות.
קצת צורם הז'רגון ה'דוסי' המוצהר השולט לכל אורכה של העלילה. קשה להאמין שאדם 'לא משלנו' יתחבר לעלילה. הנושאים נורא מגזריים, השמות כל כך טיפוסיים (אהוביה, יראת וטוהר, נו באמת…) , הבדיחות הפנימיות, הלבטים הדתיים, הציניות הייחודית שלנו. יחד עם זאת, אלון מיטיבה לרדת עלינו ומלאה בהומור פנימי ובקו עדין שחולש על הלעג ועל ההערכה גם יחד.
"יראת התאמצה נורא לשנות את תמיר (בעלה, ע"ו), אך ככל שהתאמצה, תמיר נשאר תמיר: חכם ופתוח, ירא שמיים וטוב לב, כלומר מתאים אחד על אחד לרשימת התכונות שהיא חיפשה בחתנה ומצאה בו בחודשיים וחצי שיצאה איתו עד שהם התארסו, אבל אוי כמה חסר מעוף. וכמובן יפה תואר, גבה קומה ורחב כתפיים כמו הגבר שהיא תמיד חלמה שיהיה לה, אבל אוי כמה משעמם. ואוי כמה אדיש, כמה לא מודע אפילו לכל מה שאותה מרגש ומסעיר…"
היא כותבת בחן, ובדיוק מופתי. מתמצתת את הוייתנו, את שיחותינו, את חיינו.
"ותכתבו- אהובתנו" הוא ספר מלא געגוע פנימי, מעיין ערגה כזו שעולה בין השורות ומתארת איזו שאיפה כמוסה שקיימת אצל כל אדם במעמקיו פנימה.
אלון מצליחה, בעדינות ובנשיות מופתית יש לציין, לעורר הרהורי תשובה, רצונות להתחדשות, לשינוי ולרענון.
לסיכום-
מעט מלאה, קצת נוגה, אבל ספר נפלא
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
