בהודיה לבורא עולם אני כותבת את כאבי.

 איך כותבים את כאב 'בצער תלדי בנים' ואני מוסיפה בנות, אילו צירופי אותיות יטיבו לתאר את חמיצות הטעם, את הגרון השורף, את הבדידות, את תחושת הפחד והבהלה, את חוסר האונים, את הלילות הארוכים ללא שינה, יריקות הדם מן הקיבה המסרבת לעכל את כאב הזרועות המנוקבות עד עפר ממחט העירוי, את ההזנה הוורידית, את המבטים החומלים לצד חוסר האונים, את חוסר היכולת לאכול ולטעום מים, את הטעם המתכתי בפה, את שלל העצות שכולם באחת 'אחיתופל'. את המשפחה מחוסרת אם ששוכבת שבועות וחודשים בבתי רפואה, מצפה ומייחלת להעניק חיים גם לעצמה.

איני יודעת איך לעשות כן, אך הרשו לי לפתוח לכם חלון אישי ואינטימי. הצצה לרגע שנכתב לקראת יום המודעות לפני שנה בהריון של בני רזיאל שכל דקה בו היה כנצח עבורי.

"שלום עדי,

אני כעת מאושפזת כבר שבוע שני עם היפראמזיס קשה. לפעמים בא לי לכתוב לך את הכאב הזה שתצעקי אותו שם על הבמה. לקראת הכנס. אבל בטח יש לך מספיק תוכן להעביר.

אין יותר נורא מלהעביר את חג החירות בכבלי ההיפראמזיס. ואת יום העצמאות צמוד לעירוי. שאת כ"כ תלויה בו.

כמה כאב יש ביום השואה כשאת מוצפת רגשית ועוד הורמונלית. צמאה למעט מים. אבל את הרוק של עצמך הגוף שלך פשוט דוחה. אז לשתות…?!

ואז את מתמלאת בכוח, מעצם היותך נושאת חיים בגופך על אמא אדמה בארץ הספוגה הזאת.

ובין מיון לקבלה המילים הכי קשות הן.. (במיוחד מאיש מקצוע): הריון, זה לא מחלה…  כן.. בואי נתחיל מזה.  ואני בליבי עונה. חוסר חמלה… חוסר חמלה. זאת מחלה! חוסר במגנזיום, ברזל, אשלגן, אבץ. כתוצאה מהיפראמזיס. זאת לא מחלה! איך ייתכן??

ובין לבין יש אזעקות.

והבטחתי לבנות הטהורות עוללות זכות. שאהיה איתן תמיד. שאני המגן שלהן. ויש אזעקות ויירוטים ולב מתכווץ. והכי הרבה חוסר אונים!! אני כ"כ רוצה לחבק אותן… הן שם תחת אש.

ואני כאן…. בבית רפואה. מחלקת נשים, העם החזק!

 אין סדר לכתיבה. הכל עולה  לפי דירוג רגשי. מעומק הלב. הכמיהה לרגע אחד שפוי ביום. שאזכה לו רק אחרי הלידה. מיד כשהעובר יחלץ את עצמו מייגון ההיפראמזיס. מחוסר ההנאה שיש בהריון. יפלט אל חיים טובים.

אחבוק את העובר היקר מכל לחיים מוגנים. והכל יעלם באותו הרגע. ואשוב לחיים. אל הלב, אל בנותיי ואל האיש הגיבור ששומר על הכל ועליי.

עד אז על מיטת מחלקת נשים. אך ורק בישיבה במשך 9 חודשים. כי אם אשכב אשלם בהקאות כפולות. אני בוהה בוילון הירוק ובגעגוע…"

======

שרה ועמוס זרוק עם שלושת ילדיהם

אני כותבת אליכן הרות יקרות שסובלות כמוני; דעו שיש שם לדבר. אני כותבת לצוותים הרפואיים שלא מכירים לעומק את טיב המחלה ואת אופי הטיפול; פתחו את ליבכם והקשיבו 'הריון זה לא מחלה' אך יש מחלות הריוניות שפוצעות את הגוף ואת הנפש. אני כותבת אליכם בני זוג; יקרים הניחו את העצות בצד ורק תנו יד לוטפת ומבט מבין ופשוט דעו שעוד יעבור זעם. אני כותבת לכם מדענים ואנשי מחקר; הרימו את הכפפה ומצאו מזור לכאב גדול זה.

ומעל הכל אני כותבת לבורא עולם שמתוך כאבי אני זוכה לחבוק חיים תודה על הזכות.

זו הזדמנות להודות לצוות הרופאים והאחיות והצוות הסיעודי ב'קפלן' אשר זכיתי לליבם האוהב ולליווי המקצועי לאורך הריונותיי בהם שהיתי כמעט כשנה מצטברת בבית הרפואה. ולכל מי שהיה שם בעבורי ובעבור משפחתי אני מונה אותם בליבי.

ואחרונות חביבות לכן נשים יקרות החברות בקהילת 'לאה', שהיא 'הבית' של כלל הנשים והמשפחות המתמודדות עם 'היפראמזיס גראבידרום' שהקימה עדי אלכסדנר המנהלת אותה בגאון. קבוצה זו נתנה לי כוח רק מעצם קיומה, בקבוצה זו קוראים פלאים – התמיכה החיבוק היכולת לפרוק מבלי להסביר או להכביר במילים , מקום בו את מובנת . מזמינה אתכם נשים אהובות להצטרף לחיבוק ולתמיכה.

וכמו כל קהילה להלן פירות עשייתנו

בימים אלה מתקיימת סדנא טיפולית דיגיטלית לנשים הסובלות מהתסמונת בנושא פיתוח חוסן. בסדנא משתתפות נשים שכרגע בהריון ונשים שלאחר ההריון וסובלות מפוסט טראומה. את הסדנא מעביר הפסיכולוג הקליני ד"ר אבי מרדלר במסגרת מיזם סדנאות טיפוליות של המרכז הארצי לווידאו-תרפיה.

שלכן נשים יקרות מחבקת מרחם

שרה זרוק

=======

לפרטים היכנסי לקבוצת התמיכה בפייסבוק https://www.facebook.com/groups/912512512167281/?ref=share

15.5.2020 יום המודעות הבינלאומי להיפראמזיס גרבידראום – 'לשאת חיים בכאב'