ביום ראשון תושבע ממשלת ישראל ה-35. יחד עם זה שכולנו עייפים משנת "שלושת הבחירות" ומשוועים ליציבות ולמנוחה, ברור לנו דבר אחד: מחר מתחיל קמפיין הבחירות לכנסת ה-24.

כל ממשלת אחדות חיה על זמן שאול וסופרת את ימיה לאחור. וכל מרכיב בקואליציה ובאופוזיציה ינצל את שדה הקרב הפוליטי בכדי לשפר את העמדה האלקטוראלית שלו. גם אם זה לא יקרה בשנה הקרובה. עד כאן הדברים הברורים.

הקמפיין שמתחיל יהיה שונה מקודמיו, כי יש כוח חדש בזירה. עד עכשיו היו אלה מפלגות פוליטיות מן הקואליציה והאופוזיציה שנלחמו זו בזו, ושווקו לציבור אג'נדות שנוחות להן. אבל רצף הבחירות המתישות יצר ושיחרר לרחובות כוח נוסף, שאפשר לקרוא לו "המגזר השלישי של הפוליטיקה" – ארגונים חוץ פרלמנטריים שמייצגים את הציבור האידיאולוגי העצבני. שלא מוצא תשובות לשאלות שהצטברו אצלו, וסוף-סוף עזר אומץ לצאת לרחובות, ולשפוך את מה שעל ליבו.

כבר מעל שנה אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים בהפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי, מול בית המשפט העליון (שקורא לעצמו "בג"צ"), ומול בתי השופטים. זאת "מפת הכאב" של הציבור, שזיהה את הסכנה של ההפיכה המשפטית נגד הדמוקרטיה. האזרחים גילו, שבניגוד לאמונתם הנאיבית השלטון במדינה לא נמצא בידי נבחרי הציבור – או לפחות לא באופן מלא. כי יש מי שמנסה לכפות את עצמו – ואת האג'נדה הקיצונית שלו – על מערכות השלטון ועל מדינה כולה. שנים מספרים לנו על "כפייה דתית" – עד שגילינו שבפועל מאיימת עלינו הכפייה המשפטית. פוליטית לכל דבר ועיניין.

הציבור התעורר. התפכחות אמנם לקחה זמן, אבל עכשיו זו כבר עובדה מוגמרת. וזה רק מתרחב. האזרחים מזהים שתי תופעות – ניסיון לגנוב להם את השלטון הנבחר ולרוקן אותו מכל תוכן ציוני ולאומי מצד אחד, והעדר מענה החלטי ושיטתי לניסיון ההפיכה הזה מצד נבחרי הציבור מאידך. ולחלל הריק הזה בדיוק נכנסו הארגונים הציוניים שלפתע גילו את עצמם בחזית המאבק מול "מפלגת הבג"צ" – אך לא רק. הרי הנושא המשפטי הוא חלק ממכלול שלם של אתגרים לאומיים שלפנינו, מייצג רק גזרה אחת באותה "מפת הכאב" הלאומית.

קמפיין הבחירות שמתחיל למחרת השבעת הממשלה יהיה שונה ממה שהכרנו, כי הוא יהיה אידיאולוגי, ויגע בכל סוגיות הליבה של הציונות – הריבונות ושליטנו על ארץ ישראל, מבנה החברה הישראלית (חינוך, דת ומדינה, עלייה והתפוצות) – וכל מה שמחבר ביניהם. ולמפלגות הפוליטיות לא תמיד יש תשובות ברורות לאתגרים הללו. ואם יש – הם יהיו מנוטרלות ע"י צרכי ההישרדות של ממשלת האחדות. וזה שוב מציב את הארגונים של "המגזר השלישי" בקדמת הבמה הציבורית כנושאי הדגל הציוני האידיאולוגי.

אנחנו נצטרך לנסח ולקדם דרישות לצעדים ורפורמות שכולנו מחכים להם יותר מדי זמן:

החלת הריבונות על שטחי ארץ-ישראל ממערב לירדן. שפורמלית נמצאים בשליטתנו כבר מעל חמישים שנה, אבל אנחנו מעמידים פנים שהם לא חלק מאתנו. ובכך אנחנו בעצמנו מלבים את אש הסכסוך ומזמינים התקפות ועוינות. אם אנחנו נעשה כבר סדר ונפסיק את המצב הזמני הזה, יוקל לרבים. ולעצמנו קודם כל.

החלת הריבונות בתוך מדינת ישראל כיום. ריבונות זו אכיפת חוקי המדינה – גם פיזית בשטח, וגם תפעולית במנגונוני המדינה. והחוקים לא ממש נאכפים היום לא במגזר הערבי, לא בחלקי החברה החרדית, ואף לא בממסד הפקידותי. ההתקוממות המשפטית – כדוגמת שערוריית היועץ המשפטי שמינה את עצמו לפרקליט המדינה בעודו חשוד בעבירות – מוכיחה עד כמה רחוק הגיע האוטונומיה של הפקידים מהמדינה. וכמה חזק הדיפסטייט הבירוקרטי שנחשף לעינינו בחודשים האחרונים.

החזרת הציונות והרעיון של ישראל כמדינת הלאום של העם יהודי לתודעה הציבורית. הרי ההפיכה המשפטית וצבירת הכוח בידי הפקידות הבכירה בשיתוף עם האקדמיה והתקשורת מתמקדים בסיכול של חוק הלאום וכל מה שהוא מסמל. זו ליבת הסכסוך, שנצטרך לנהל אותו בשנים הקרובות.

ועל המגזר השלישי האידיאולוגי – שמתגבש עכשיו ב"קרבות רחוב" בהפגנות, בתקשורת ובחברה האזרחית – מוטלת המשימה לנסח את הדרישות הציבוריות בשלושת הסוגיות הנ"ל, ולהנגיש אותן הן לפוליטיקאים הן לחלקים של הציבור שעדיין שואלים שאלות ומשוועים לתשובות לאומיות. ולעצב את האג'נדה של הבחירות הבאות. שהקמפיין שלהן כבר מתחיל. וכל הקודם להוביל את הציבור בסוף יזכה באמונו.

מיכאל לובוביקוב, יו"ר הפורום ישראל-2030