הקריירה הפוליטית של הרב רפי פרץ, הסתיימה כבר לפני קרוב לשלושה חודשים, ביום הגשת הרשימות.

הפרת ההסכם החתום עם עוצמה יהודית, כשהוא מצייץ ומוחק כי 'מילה זו מילה', הייתה סוף עצוב לפעילות פוליטית שהייתה עד אז די סבירה – השגת 5 מנדטים מכלום בבחירות מועד א' (שלושה של הבית היהודי), ומינוי לשר החינוך, ו-2 מקומות למפלגה במועד ב'. מחיקת הבית היהודי למקום 1 בכנסת, ובעיקר הפניית העורף למוטי יוגב שנזרק מהמפלגה, למרות שהיה היחיד שנבחר בבחירות במרכז המפלגה – היוו את הסוף הפוליטי שלו.

כשהוא חבר לא רצוי ברשימה שבזה לו, לרב פרץ לא היה מה להמשיך בימינה. בנט וסמוטריץ' לא ספרו אותו בחלוקת התפקידים גם ככה. אם היה נכנס איתם לקואליציה, היה מקבל סגן שר במשרד לא חשוב – אם בכלל. באופוזיציה – הוא היה עוד פחות משמעותי. הרב פרץ החליט לקחת את הלימונים ולעשות מהם לימונדה.

מכיוון שכאמור, הוא כבר שרוף בתחום הפוליטי, וגם מחוץ לכנסת, לא בטוח כמה מילתו עדיין שווה, המוצא האחרון שהיה לו הוא לצמצם הפסדים. מינוי לשר ירושלים, עם אחריות על השירות הלאומי והגרעינים התורניים – נושאים חשובים ואקוטים למגזר, הוא סוג של מוצא בכבוד. לרב פרץ יש עכשיו 3-4 שנים לעבוד ולהראות שהוא יכול להביא קבלות של עשייה, ולהיזכר כמי שקידם את המגזר.

בשביל זה הוא יצטרך לשנות קצת את האווירה הנינוחה בה התנהל במשרד החינוך. בתרחיש סביר יותר, המורשת שהוא ישאיר תהיה דומה לזו שהותיר המוצנח האחרון לראשות הבית היהודי – הרב דניאל הרשקוביץ במשרד המדע.

אבל אל תטעו. בימים הקרובים צפוי הרב רפי לקבל קיתונות של לעג ובוז בתוך המגזר ומחוצה לו, על התנהלותו, אבל בעוד שבוע, לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"א, יעמדו מנהלי המוסדות וראשי הארגונים בתור בלשכתו, או במזנון הכנסת, כדי שידאג להם לתקן שירות לאומי לארגון שלהם או לבת של מקורבים, לתקציבים לחמ"ד או לגרעינים התורניים.