בפברואר 1999 – חודש לפני שהתגייסתי לצה"ל , נהרגו בלבנון מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן, ושני סגנים, דוד גרנית ולירז טיטו. לאחר כמה חודשים, נחשף ב"הארץ" כי המקלען, עופר שרון, החליט לא להסתער. "לא העזתי לרדת", סיפר. "ידעתי שמי שיירד למטה לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית".

=======

אני מתקשה להאמין שזה אמיתי. שהרב רפי פרץ יבגוד בבוחריו כפי שמשתמע מהציוץ של זאב קם.

חייל קרבי שיוצא למערכה, לקרב, יודע שחבר שלו יהיה איתו בדילוגים לפני הסתערות, יודע שחברו יחפה עליו בהחלפת מחסניות בדילוג אחרון לפני הסתערות. יודע שכשהוא פותח 'זיג' בלוחמה בשטח בנוי, כל חבריו נותנים קנה לכל צד להגן עליו.

גם כשיש לאחד החיילים 'מעצור' יהיה מי שייתן לו גיבוי. כך זה היה כשלחמתי בלבנון השנייה ב'רבע תלתין', כך זה בנחל, בגולני, בגבעתי ובצנחנים. אני מאמין שכך זה גם בחייל האוויר.

כל המכינות הקדם צבאיות מחנכות לערבות הזו, למוסריות הבסיסית הזו.

הרב רפי פרץ הוא ראש מכינה שחינך לאותם ערכים בדיוק. נכון, המערכה הפוליטית מול נתניהו אינה מול אויב. אבל בכל זאת שותפות היא שותפות, ערבות היא ערבות, רעות היא רעות ומילה זו מילה. ערכי צה"ל נשענים על הערכים שלנו כבני אדם לא רק תחת אש.

בגידה כפי שזאב קם מצייר כמוה בעיטה בכל מה שהוא חינך אליו אי פעם. המשמעות שלה היא חרפה מוסרית, וכתם על כל שנותיו כרב, כמנהיג וכראש מכינה. אני שומע מכמה חברים שקראו את הידיעה הזו, שיש שלא יסכימו לצרף את הרב רפי למניין במידה והוא יעשה את המהלך הזה.

הרב רפי מבין את המשמעות של מהלך כזה ולכן לא סביר שהוא יעשה אותו. ואם כן, שהאחרון לא ישכח לכבות את האור, יש ל"בית היהודי" מספיק חובות.

=======

באותה הזדמנות, כשהחרפה המוסרית מרחפת מעל הראש שלנו, אני קורא שוב לחברים בציונות הדתית לגבש את הרוחות החיוביות לתנועה רעיונית (לא פוליטית) שתציב יעדים מוסרים על פי ערכי התורה ולא על פי 'עסקנים פוליטים' דרג – ח'.