הילולת רבי שמעון במירון תש"פ, חושפת את הצד הפחות יפה של התרבות השלטונית בישראל – פרוטקציות, קידום מקורבים ובעיקר חוסר שקיפות.

בגלל משבר הקורונה, במקום מאות אלפים כבכול שנה, השנה האירוע היה מצומצם מאוד. מאות אנשים היו אתמול במירון, שוטרים, אנשי הפקה, עיתונאים וגם 150 מוזמנים, שהגיעו בשלוש קבוצות של 50, לשלוש ההדלקות שקיומן הותר לפי תקנות הממשלה: ההדלקה החסידית של האדמו"ר מבויאן, ההדלקה של הרבנים הספרדים, והדלקת רבני הציונות הדתית.

לכל קבוצה הוקצתה 50 כרטיסים, אבל עד לכתיבת שורות אלה, אף אחד לא יודע להגיד מי הם 50 המאושרים שקיבלו כרטיס VIP להילולה הסגורה במירון. חברי הכנסת החסידיים, אייכלר ופרוש שלחו הודעות כי יתפללו בשם הציבור, ולעומתם חברי הכנסת של ש"ס, כמו משה גפני הליטאי, הודיעו כי לא יגיעו השנה.

בציונות הדתית זכו לכרטיסי כניסה, לצד מספר רבנים, גם ראשי מוסדות, מנהלי ארגונים ומזכ"לים של תנועות נוער, ועוד כל מיני פונקציונרים ופרוטקציונרים מקבלים אישור כניסה, בעוד מאות אלפים נאלצים לחכות בבית, ולראות את החוויה במקסימום דרך מסך.

שאלנו את המשטרה למי הותר להיכנס לשטח ההר, אך זו הפנתה אותנו למשרד לשירותי דת. גם במשרד הדתות לא מחזיקים בידם רשימה למרות שהמרכז לפיתוח מקומות קדושים המפעיל את ההילולה במירון, נמצא תחת אחריותם.

שלא יובן אחרת, ייתכן וכל 150 מקבלי אישור הכניסה הם אנשים ראויים – שליחי ציבור שמייצגים בתפילתם אלפי אנשים, אבל במה סמוק דמם יותר מאשר משה לוי מקרית גת, או יצחק רבינוביץ' מבני ברק שלא מספיק מקושרים כדי לקבל אישור כניסה למירון בל"ג בעומר?

הפתרון – הגרלה

אישורי הכניסה למירון הם לא תופעה ייחודית. אותה תופעה קיימת גם בחלוקת הכרטיסים לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. שם מצליחים מקרובי השר או המפלגה השולטת לקבל את הכרטיסים הנחשקים, בעוד שאר עם ישראל יצטרך להנות מהחוויה מהבית.

חלוקת משאב ציבורי מוגבל, למקורבים, זו נחלתה של מפא"י המושחתת של שנות החמישים. כיום, בעידן של שקיפות, ועוד יותר מכך, בעידן של רשתות חברתיות, כבר אי אפשר לקמבן את אנ"ש.

הפתרון היה צריך להיות באמצעות הגרלה. אתר אינטרנט בו המעוניין בכרטיסים נרשם, ומבין אלפי הנרשמים מגרילים כרטיס, אותו לא ניתן להעביר. ככה נמנעים מספסרות, מנוכלות ומקומבינות. הסיכוי שלך לזכות בכרטיס שווה בדיוק כמו הסיכוי של מנהל מוסדות X או מזכ"ל תנועת Y.

בינתיים, אפשר לפרסם את רשימת השמות, שלפחות הציבור יידע את רשימת המקורבים של המארגנים.