במסגרת המאבק בקורונה, מדינות רבות החלו לשחרר אסירים על מנת לרווח את בתי הכלא הצפופים, לשם מזעור סכנת התפשטות הוירוס שם. גם ישראל ביניהם. חמאס קפץ על ההזדמנות ומייד דרש לשחרר 250 מחבלים חולים, קשישים, נשים או קטינים, בתמורה למידע על מצבם של האזרחים הישראלים, אברה מנגיטסו והישאם אל-סייד, ועל שני החיילים אורון שאול והדר גולדין, המוחזקים בידיו.

כזכור, עסקת חילופי השבויים האחרונה היתה זו ששוחרר בה גלעד שליט, לפני שמונה וחצי שנים. ישראל שחררה במסגרתה 1,027 מחבלים פלסטינים, לרבות כאלה שהורשעו במספר רב של מעשי רצח ופיגועים.

האסירים המשוחררים היו אחראים באופן קולקטיבי ל -569 מקרי מוות של אזרחים ישראלים. לאחר שחרורם שבו המחבלים לרוב לפעילות הטרור שלהם. יותר מ- 200 מחבלים נעצרו על ידי ישראל מחדש. לפחות 7 ישראלים נרצחו על ידי האסירים המשוחררים הללו. הביקורת על העסקה מפי אלה שהתנגדו לה לא פסקה עד היום.

והנה אנחנו עומדים בפני עסקת שחרור מחבלים נוספת. גם מבלי להיות למודי העסקה הקודמת הכואבת, אין ספק, כי על ישראל לדחות כל שחרור מחבלים שהורשעו, ובפרט בתמורה ללא יותר מאשר מידע – יהא אשר יהא – מהחמאס.

עד כמה שאנו רוצים להחזיר את מנגיטסו ואל-סייד ואת החיילים, שחרור 250 מחבלים בנסיבות כאלה יוצר מדיניות מסוכנת עוד יותר. הוא מציל את ההנהגה הראשית של חמאס מהזעם הבוער של האוכלוסייה בעזה ונותן להם ניצחון אדיר. זה נותן לגיטימציה לחטיפת חיילים ו/או אזרחים נוספים, וזה מעניק לחמאס יתרון וכח בל ישוער מול האוכלוסייה שבשליטתו ומול העולם כולו.

עסקת שליט, כזכור, העניקה לחמאס נצחון מגה-תעמולתי. הארגון התגאה בהישגו וזכה לשבחים מכל רחבי העולם. זה הביך מאוד את אש"ף שנחשב כחסר יכולת לחטוף ישראלים ולשחרר בתמורתם אסירים פלסטינים כמו אחיהם בעזה. במשך שנים לאחר מכן, חמאס קידם את המחבלים המשוחררים והאדיר אותם כגיבורים בעצרות ובמסיבות עיתונאים, שהשפילו את ישראל עוד יותר.

עסקת שליט הייתה ניצחון שלא יסולא מפז עבור החמאס. ובמזרח התיכון, התפיסה התדמיתית היא חזות הכל. אם אתה נראה כאילו ניצחת – אתה המנצח. ואם נראה שהפסדת – אתה המפסיד. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לצאת שוב ולהיראות כמי שהפסידה.

עוד לא קמה הועדה הציבורית, עליה המליצה ועדת שמגר שתקבע, מהו המחיר שיש לשלם עבור חיילים או אזרחים שנפלו בשבי, וכנראה לעולם לא תקום. אבל אין ספק, כי שחרור של 250 מחבלים בתמורה למידע יהיה ניצחון סוחף עבור החמאס, ועבור ישראל – אסון כבד והשפלה ציבורית נוספת.

אלא שחמאס נואש לבצע את העסקה. כעס האוכלוסייה האזרחית בעזה הסלים כנגד מנהיגי הארגון בגלל חוסר יכולתם לשפר את תנאי החיים שלהם, והתסיסה כנגדם הולכת ועולה. חמאס זקוק לעסקה הזו.

מה ניתן לעשות איפוא? תשובה אחת היא לא לעשות כלום. לדחות את ההצעה עד שחמאס יציעו הצעה סבירה יותר, כשהלחץ על חמאס יגבר ולא יהיה בידיהם מנוס.

לחלופין, ניתן להתעקש על משהו אחר שאולי יאזן מעט את המספרים וישפיל את מנהיגי החמאס.

במשך שנים עוצרים החמאס ואש"ף פלסטינים שמשתפים פעולה עם ישראל. משתפי פעולה אלה, אשר לטענת ארגוני הטרור מספקים מידע כגדם למודיעין הישראלי, נעצרים בדרך כלל, עוברים עינויים אכזריים, ואם יתמזל מזלם יושלכו לעבודות פרך בכלא. רבים, פחות ברי מזל, ירצחו או יוצאו להורג בפומבי, וגופתם תושלך למזבלות האשפה בעזה. אלה המוגדרים בני מזל, נרקבים בבתי הכלא במשך שנים ללא משפט.

הם לא זוכים לסיוע של ארגונים בינלאומיים או ארגוני זכויות אדם,  וגם ישראל מעולם לא נקפה אצבע כדי להבטיח את שחרורם או למחות על היחס האכזרי שהם מקבלים מצד הפלסטינים. אלה שפעלו כנגד המחבלים מטעם ישראל, אלה שסייעו לה במלחמתה בהם, נזנחו למעשה על ידה. נדמה שמגיע להם יותר.

אם ישראל מתכוונת שוב לבצע שחרור איום ומסוכן נוסף של מאות מחבלים חיים בתמורה לאזרחים והחיילים הישראלים, עליה להתעקש על שחרורם של כל משתפי הפעולה המוחזקים בבתי הכלא הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. זה יכה בחמאס מכה ציבורית מרה ומשפילה. שחרור פלסטינים אלה, הנחשבים על ידם בבוז כבוגדים, יכבה כל התלהבות מהישג שחרור המחבלים מבתי הכלא והעמסתם על משאיות בדרכם לעזה. זה יצנן את להט ריקודי הנצחון ברחובות ויגנוז את גרגירי האורז. זה יתן נצחון לישראל בהוציאם את חמאס כמי שהם – ארגון טרור אכזרי המפר כל זכויות אדם.

ואולי יותר מכל, זה יתן לישראל את ההזדמנות למלא את חובתה המוסרית כלפי אותם פעילים סמויים, המסייעים לשירותי הבטחון לסכל פיגועים להגנה עלינו, אזרחי ישראל.

הכותבת עומדת בראש ארגון שורת הדין הנלחם למען מדינת ישראל בזירה המשפטית