בפעם המי יודע כמה, נעשית יצירה שנוגעת בבריחה ובקונפליקט מול העולם החרדי. הפעם זאת אסתי, דור שני לבורחות מהקהילה הסגורה של סאטמר בווילאמסבורג בניו יורק.

בסיפור כמו בסיפור ובוודאי במיני סדרת נטפליקס, אפשר להביא מורכבות עד רמה מסוימת. יש את הסיפור המרכזי והוא המרידה והבריחה מהקהילה, בגלל הלחץ להביא ילדים, נישואי בוסר שמקדשים את המטרה ודוחקים את האהבה ואת הקושי האישי הצידה בשביל המטרה המקודשת, שגם הופכת אותך לשווה בין שווים בקהילה. עד שאסתי, כמו רבות וגם רבים אחרים, לא יכלה לשאת זאת וברחה מהקהילה ומהלחץ.

דווקא ינקי, בעלה אליו נישאה בשידוך, נראה מהצד בחור שאילולי הנסיבות היה מתאים לה. את הרגישות והאמפתיה הוא מגלה מאוחר מידי- לאחר שיצא מהסינר של אימא ומלחץ הקהילה. יחד איתו מגיע בשליחות הרבי, מוישה. "תמיד יש איזה מוישה" אומרת לאסתי אימה שחוותה על בשרה בריחה וחיה כלסבית בגרמניה. 'פְרֵח' חרדי שטעם טעם חטא מימיו ולא תמים כמו בן דודו ינקי. הוא נהנה מהחצר האחורית של העולם החילוני, וכלמוד ניסיון מספר שאי אפשר לברוח מהקהילה אל הכאוס שבחוץ.

אל תוך הקהילה הקוסמופוליטית בגרמניה, שבנויה מגוונים שונים של מהגרים ונמלטים מכל מיני מציאויות, מגיעה אסתי. מכל החבורה בניהם היא מצאה מקום, היחידה שלא מצליחה להכיל אותה היא יעל. ישראלית שמנגנת עם חבריה באקדמיה נחשבת למוזיקה.

יעל לא רואה רק את אסתי- היא רואה יחד איתה את כל הקהילה וכל החרדים – בגלל ההיכרות, השטחית והסטריאוטיפית שלה, היא תמיד שופטת אותה על גבי הקהילה והעולם התרבותי ממנו באה וממנו גם ברחה. "אני לא מכונת ילדים"- מתקומת אסתי מולה, למרות שבדיוק מזה היא ברחה- אבל השיפוטיות החיצונית שלה ושל הקהילה שלה, מכריחה אותה לעמוד מול מי שיכלה להיות בעלת ברית שלה (היחידה שיודעת מה זה קוגל ומבינה מושגים מהעולם ממנו היא באה).

שאר החברים – מבינים שהיא שונה, אבל לא אכפת להם. זה קצת מסקרן אותם, אבל לא מפריע להם, לכן הם יכולים לראות את האדם שנמצא מולם בלי ההקשר הקהילתי. יעל מתקוממת; איך בלי הכשרה מוזיקלית, אסתי מנסה לקצר את התהליך ולהתקבל לאקדמיה. כמו ישראלים שלא מבינים למה הם יושבים שנים ללמוד לימודי ליבה, נאבקים אידאולוגית עם זה בנציגי הציבור החרדי, ולבסוף רואים לצידם בספסל הלימודים, או עם דיפלומה דומה במסלולים עוקפים, חלק מאותו ציבור בדיוק.

הישראליוּת, כמו יעל, לפעמים מתקשה להפריד בין הציבור לפרטים (צילומסך)

כמו בתחילת ימי סגר הקורונה שהתרגש עלינו, השיפוט הציבורי של החרדים, שנשמעו מאוד מאוחר להנחיות וסיכנו את עצמם ואת כולם הוביל להתנגשות טקטונית. בתוך הציבור החרדי, גם כאלו שהייתה להם ביקורת חריפה על ההנהגה הפנימית, הרגישו שהמתקפה החיצונית גדולה יותר ומסוכנת יותר מהקורונה ונכנסו למגננה.

הישראליוּת, כמו יעל, לפעמים מתקשה להפריד בין הציבור לפרטים, בין היחיד לחברה, ולמרות שצריך את זה, כי האדם אמנם הוא גם תבנית נוף קהילתו, אך יחד עם זאת צריך לדעת איך מפרידים את הפרט, את האדם היחיד, מההקשר הקהילתי ורואים אותו.

כי כל אדם הוא עולם ומלואו מעבר לתבניות הקהילתיות. וכל אחד כזה כשידחקו אותו אל תוך הקופסה הסטראוטיפית- יעמוד על רגליו האחוריות להגן על הציבור ממנו הוא בא. כי הוא רואה את הגוונים והניואנסים שהצופה מבחוץ לא יכול לראות.