עובר עלינו "יום הזיכרון לחללי צה"ל", ועדיין נופלים חללים ובזכותם מדינתנו קיימת ואנו חיים. אנו מלאי חרדת קודש כלפיהם.

יחד עם זאת, יש לציין שהתורה שבכתב ושבעל פה לא קבעו ימי אבל לאומיים על חללי מלחמות הניצחון כגון מלחמות יהושע ומלחמות החשמונאים, אלא רק על ידי חורבן וגלות כגון תשעה באב. אפשר להבין את הדבר, כי אסור להמיס את לב הלוחמים והעם במלחמה.

כמובן שיש לזכור את כל אחינו שנפלו על הגנת העם והארץ, אך המצב האידיאלי היה לא להפריד זאת מיום העצמאות עצמו, שהרי בזכותם קיים יום העצמאות, אלא לומר יזכור ביום העצמאות עצמו, כמו שבאמת מודפס בהרבה סידורים. גם ביום שמח, היה אפשר לעשות פסק זמן רציני כדי לזכור את הנופלים, שהרי גם במועדי ישראל ואפילו בשמחת תורה עושים זאת.

אך למעשה זהו דבר קשה לרוב העם היושב בציון, עבורו יום העצמאות הוא יום שכולו שמחה ובילוי, לכן קביעת יום לחוד עבור זיכרון חללי צה"ל לפני יום העצמאות, הוא רעיון טוב מאוד. ודוגמתו: תענית אסתר ופורים. ולאו דווקא חללי צה"ל ביום העצמאות, אלא בכל מלחמות ישראל, מחתרות הלוחמים שלפני קום המדינה, נפגעי הטרור והנספים בתאונות האימונים – שכל אלה קודש יאמר להם, במלחמת קיומנו ועצמאותנו ההולכת ונמשכת בצורות שונות.

על כן, יום זה אינו יום אבל לאומי במובן ההלכתי. הוא אבל יחיד. "אבל יחיד עשי לך" (ירמיה ו כו). אך יש אבל יחיד שנחשב אבל רבים, כאשר היחיד פעל ונפל בשביל הרבים (מאמרי הראיה 389). אך בוודאי אין זה יום אבל לאומי כמו תשעה באב אלא יום זיכרון.

ברצינותו ובצמידותו ליום העצמאות, יום הזיכרון הופך ליום מרכזי, אולי יום יחיד עבור האומה, של חשבון נפש לאומי. ומה מסקנת חשבון הנפש הזה? גבורה. מהשתתפות ציבורית עמוקה בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן, אנו סופגים לתוכינו את צוואתם של אותם גיבורים האומרת לנו: לא אבל אלא גבורה.

יש לשים לב למילותיו של דוד בקינתו, כאשר איבד את חברו הכי טוב ואת מלכו: "איך נפלו גיבורים"(שמואל ב', א). הם נפלו, אך היו גיבורים, הלוואי ואף אנו נהיה גיבורים כמותם.

"ללמד בני יהודה קשת", בל נתייאש אלא נלמד מלחמה כדי להתגבר על אויבינו.

"הלא היא כתובה בספר הישר", ספר בראשית, הנקרא ספר הישר, מלמדנו להלחם. אין די להרצות על יושר, כאשר הרשע משתולל, הישרות מצווה לאחוז בנשק ולהגן על עשוק.

"קשת יונתן לא תסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם". הם לעולם לא ברחו מן המערכה.

"איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה". זהו פסוק פזמון, שיחד עם הצער מעורר לגבורה .אם יום השואה הוא יום "שואה וגבורה" בגלל מרד גטו ורשא, קל וחומר שיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל הוא יום "זיכרון וגבורה", כך הוא באמת וכך הוא יישאר.

ונזכה להתגבר על הצער, להוסיף גבורה לאומית, להוסיף גבורה מוסרית וגבורה רוחנית, נזכה להגביר חיילים בצבאנו ובבניין מדינתנו. חזק ונתחזק עד הגאולה השלמה.