"כבר כמה ימים שאני בקבוצה, מכורה, אין פוסט שאני מפספסת, מרותקת כמו באמצע סרט טוב.. קוראת מילה במילה עד השעות הקטנות של הלילה", כתבה אחת החיילות.

אחר הוסיף: "מי שפתח את הקבוצה הזו גאון!!! כבר 3 לילות שאני צוחק ובוכה מהפוסטים שיש פה. ועכשיו תורי", כך משתפים בשבועיים האחרונים חיילים ששירתו ברצועת עזה, תושבים שהתגוררו בגוש קטיף, אחים והורים שכולים שבניהם נהרגו במקום בקבוצת פייסבוק שהוקמה לאחרונה בשם "סיפורים מרצועת עזה טרם הנסיגה".

לפני שבועיים נפתחה הקבוצה, של זיכרונות לוחמים מרצועת עזה, כיום היא עומדת על מעל 5000 חברים ועד כה הספיקה לייצר בין 180 ל-200 אלף שיתופים, פוסטים ותמונות. "זה קצב מטורף והצמיחה היא אורגנית ומכפילה את עצמה. מהר מאד ראינו שהקבוצה תפסה תאוצה", מספר לסרוגים יוזם ומקים הקבוצה איציק יהושע (יושובייב), בן 35, נשוי, גר בתל אביב ועובד בהייטק.

יהושע יחד עם חבריו שירת ביחידת שמשון (92), את כל שירותם העבירו בין דיונות החול, חדירות המחבלים, מבצעים מעבר לגדר ובצד זה רקמו גם קשר עם התושבים. הם גם אלו שפתחו את הקבוצה. "שירתנו בגוש קטיף בין השנים 2003-2005. המטרה היא לזכור תקופה שהייתה מאד עוצמתית".

היוזמה צמחה בעקבות הקבוצה המקבילה "סיפורים מלבנון", מספר איציק על הנעשה מאחורי הקלעים: "ראיתי את אחד החבר'ה שלנו מפרסם שם ועלה לי הרעיון לעשות דבר דומה רק על עזה. לא חשבנו שזה יגיע לממדים כאלו, שזה יהפוך במה לכל מי ששירת ברצועה, שיעלו אנשים משנות השמונים ויתחילו לספר סיפורים עם תמונות של נצרים מפעם, תושבים והילדים שלהם, זו לא הייתה הכוונה, אבל תוך 3 ימים ראינו שהיא גדלה במהירות".

"מעלה לי דברים שאני מנסה לשכוח"

יש שלושה עניינים מרכזיים שהקבוצה נעה סביבם. בשלב הראשון נכנסו רק לוחמים וחיילים שהתגייסו ונשלחו ישירות לשמור ולהילחם ברצועה; מגבעתי, שריון, הנדסה קרבית, גולני, עוקץ, מודיעין ועוד הרבה לוחמים מיחידות שונות. הם מעבירים חוויות, תמונות וסרטונים והעלו סיפורים. מה שהתברר תוך זמן קצר כפתיחה של פצעים מוגלתיים, העלאת חרדות וליווי פוסט טראומתי.

"היו המון הרוגים והמון חבר'ה פצועים נפשית. אין מישהו שלא עף עליו RPG או ירה עליו צלף. ויש כאלו שזו הייתה בשבילם חוויה מאד מאד קשה", אומר איציק. "בימים האחרונים אני כל בוקר קם עם הודעות שנשלחו אלי אל תוך הלילה. זה נע בין "זה מעלה לי כל מיני דברים אבל אני לא יכול לכתוב", לבין "נכנסתי, אבל זה מעלה לי דברים שאני מנסה לשכוח אז יצאתי מהקבוצה" או אחד שאפילו ביקש שאחסום אותו כדי שהקבוצה לא תופיע לו בפיד".

כבר בהתחלה הצטרפו לקבוצה אנשי מקצוע ואחרי חמישה ימים החליט איציק להכניס עוד שתי עמותות לקבוצה לעזור ללוחמים. "פנינו יחד לחבר'ה של הקבוצה מלבנון שרוצים להקים יחד עמותה שיכולה לתת שירותים בחינם לכל החבר'ה האלו".

"אין אחד שלא ירה עליו צלף"

כמעט כול יישוב ברצועה ידע פיגועים, חדירות ופצמ"רים אבל מדברים בקבוצה הרבה על היישוב נצרים, שמיקומו כמובלעת אליו היה ניתן להגיע רק בשיירות, משך הרבה אש, מה שגם הפך אותו ואת תושביו לסמל. בקבוצה מוזכרים הרבה סיפורים גם מהיישובים כפר דרום, מורג ונווה דקלים שהיה היישוב הגדול בגוש: "יש שם כמות סיפורים בלתי נגמרת", הוא אומר.

רבים נכחו במקרים קשים, "למשל כשמישהו נסע באוטובוס, ירו עליו RPG שחדר מצד אחד ויצא מצד שני, או צלף שמנסה להוריד אותך ואתה רואה אותו מהחלון איך הוא פוגע – זה הדברים הקטנים", אומר איציק בציניות. מקרים קשים מאוד הם כמו זה למשל שנרשם באחד מהפוסטים.

"על מקרה אחד שנחרט לי בראש ארצה לספר" כותב דורון גלבוע מי שהיה קמב"ץ זק"א בגוש קטיף ואף שירת שם כחייל בסדיר בסוף שנות ה-90. "על טנק מרכבה שעולה על מטען רב עצמה בשעת ערב סמוך לנצרים, ואני שנימצא בתוך האירוע מבין שיש כאן מס' הרוגים. ולקצין הצעיר שנימצא באירוע לא ברור אפילו מה להורים מותר לומר…"

"הקצין אומר לאימא תתקשרי לקצין העיר הם כבר יאמרו לך", כותב דורון ומתאר: "ואני שומע מחריש וחושב על האמא מהצד השני. ואז קוראים לקצין החימוש ומבקשים את לגרור את הטנק… ואני שראיתי למטה גופת חייל צה"ל שאפשר להציל אותה שלמה, פניתי לקצין החימוש ובקשתי:המתן!! לא רחוק מכאן נמצא עמי שקד, ק. הביטחון של מועצת חוף עזה וברכבו ציוד חילוץ פנאומטי שיכול להרים בסביבות 100 טון … ובקשתי נענית ועמי נכנס עם הציוד ומרימים את הטנק לגובה של עד 1 מטר ואני משתחל פנימה ומצליח להוציאו גופה שלימה של חייל ולולא שנוכחתי הייתה מרוטשת עם גרירת הטנק .. ולעצמי אני אומר לו הגעתי לזק"א רק בגלל גופת חייל זה דיינו.."

וזה לא הסיפור הקשה היחיד שעולה בקבוצה.

על אירוע אחר מספר איציק: "אנחנו הולכים לאיזה בית, עושים "אלמנת קש" (בית שתופסים בשקט בלילה ועושים מארב למחבלים בצד השני) נכנסים ורואים בפנים משפחה. עורכים סריקות בכל הבית כדי לחפש אמצעי לחימה. החבר'ה נכנסים לחדר של אחד הילדים ונתקלים בחוברת שמלאה בתמונות של השטן הקטן והשטן הגדול, ישראל ואמריקה. אני מציין זה בפוסט, ולוחם אחר מגיב לי בשרשור: "אתה יודע מה אנחנו מצאנו?" ואותו חייל מתאר אחר כך: "נכנסים למבוקש הביתה, רואים ציורים של ילדה בהם נראה החמאס מתאמן על חדירה לנצרים. אחר כך המודיעין פענח את מה שהילדה ראתה, והעלה שהיא הסתובבה ליד מחנה אימונים והייתה מציירת כל מי ומה שהיא רואה, זה מידע ששימש אותנו אחר כך". את הציורים הוא מצא בבית שלו והעלה לקבוצה שכולנו נראה".

מושג שחוזר על עצמו הרבה בקבוצה הוא "הצלפים הצ'צ'נים". איציק מסביר: "השנים 2002-03 נקראו 'שנת הצלף הפלסטיני'. שהוריד לנו הרבה חיילים, הרבה נפצעו, הרבה נהרגו מפיגועי צליפה בתקופה הזאת".

באותה תקופה בצה"ל גייסו קצינים ולוחמים לשעבר בצבא הרוסי, ששימשו כצלפים ויצאו לפעולות בהם נורה כדור אחד, לחסל את הצלף, או מחבלים שניסו להגיע ולפגע.

"מדברים עם תושבים אחרי 15 שנה"

בשלב שני התחילו תושבי גוש קטיף להיכנס גם הם בעדינות לקבוצה: "מה זה חמודים, כמו שהיו בגוש. חיילים, זו הפינה שלכם – לא רוצים להפריע", הם כותבים. "אבל אנחנו מתים עליהם, הם הוסיפו מימד אחר", אומר איציק.

"לפני כמה ימים כותבת לי אחת החברות: "אני מנצרים, קוראים לי שלומית ויזנר. כשהייתי בת 12 פינו אותנו, אני מאד זוכרת אתכם". "את משפחת ויזנר"? אני אומר לה. "כן", היא משיבה. אני שואל אותה: "את יודעת מי ארז את הבית שלך?" כי הם לא ארזו את הבתים, עזבו אותם ככה. "את יודעת שאני ארזתי את הבית שלך?" משיב לה איציק. "היא מספרת לי שכתבנו להם פתקים בתוך הארגזים 'תהיו חזקים"', אוהבים אתכם', 'חיילי צה"ל אנחנו איתכם' והיא מתחילה לבכות. אחר כך עשינו זום כל המשפחה והאבא שהיה נבוך התקשר אלי. הזמנו אותו להשתתף בטקס זום שאנחנו עורכים לחברי הקבוצה".

איציק מנסה להסביר את החיבור: "אף פעם לא סיפרנו זה היה פנימי שלנו. זה היה ממש מרגש, אתה פתאום מדבר עם אנשים שבחיים לא חשבת שתדבר איתם אחרי 15 שנה. בנצרים אתה שוכב להם מתחת לבתים, מגן בגופך".

בשלב שלישי גם כמויות גדולות של משפחות שכולות מוצאות את עצמן עוקבות אחר הנעשה בקבוצה, בתוכן הרבה אמהות שבניהם שירתו ונהרגו או נפצעו ברצועת עזה. "אמא כמו של דורון לב הי"ד, כשהיא באה ואומרת לנו 'אני שומעת כאן דברים שעדיין לא היכרתי'. אני מופתע כי היא אחת שחקרה כל דבר על הבן שלה. אנחנו מלווים את המשפחה. הרבה אימהות נכנסו וביקשו לשמוע עוד".

פיצת הגוש ממנה נהנו הלוחמים והתושבים כאחד

לדברי איציק "הנהירה הגדולה לקבוצה הייתה עד יום שישי מכיוון שהזיכרונות לחיילים הם מאד מאד עוצמתיים". הוא ספר על הבנות שתיארו בקבוצה איך תפסו את השירות שלהן בעזה: "אנחנו שירתנו במקום שהיינו חוזרות הביתה ומספרות מה אנחנו והבנים עושים, אבל  היה קשה להסביר את זה. אנשים לא ידעו להכיל את זה". ופתאום בקבוצה אפשר להכיל את זה שהתמודדנו עם דברים נורא עוצמתיים בגיל כל כך צעיר. אנשים הצטרפו בגלל זה, לא בגלל הסמיכות ליום הזיכרון".

בסוף גם יש הרבה צחוקים ומורלים משותפים, תמונות ישנות ופרצופים מוכרים. "בשביל רוב החבר'ה זה כיף, אפשר לשתף ולהיזכר. מחבל ניסע להרוג אותנו, עשינו מאמץ משותף, הורדנו אותו והצלנו חיים ואיזה יופי שאפשר לדבר על זה פתאום", הוא מסכם.

בעקבות הקבוצה הם התקיים אמש (שני), יום הזיכרון, דרך הזום- טקס שמטרתו להנציח את הנופלים ברצועה, חיילים ואזרחים. בו השתתפים מפקדים בכירים מהגזרה: תת אלוף במיל שמואל זכאי, תת אלוף אודי בן מוחא, נציגי משפחות שכולות ונציגי המרכז למורשת גוש קטיף.