על אלו ערכים אתם מחנכים את ילדכם? שיושר זה נחמד אבל הכי חשוב זה לנצח? שעם ערכים לא קונים במכולת? שאפשר להעתיק במבחן רק שלא יתפסו אותך כי המטרה מקדשת את האמצעים ובסוף צריך משרה נאותה שתכניס הרבה כסף?

או שכסף זה מלוכלך אבל אם זה לצורך קידום ערכים אחרים שאני מאמין בהם אז אפשר לעגל פינות, לרמוס את האחר ולהמשיך הלאה?

אז למה בחיים הפוליטיים זה נורא סלחני לדפוק את היריב עד העצם? למה הטינופת הפוליטית שמתרחשת בימים אלה עוברת בקול ענות חלושה כי הכי חשוב שהמחנה "שלנו", יקבל את מרב הקולות ויוכל להמשיך ולדהור קדימה.

מפוליטיקאים אני לא מצפה, כי גם ההגונים שבהם למדו לאט או מהר שבפוליטיקה הישראלית הגינות זה לחלשים. שהפוליטיקה שלנו היא בריכת דם מבעבעת ששוחים שם כרישים ואם לא תסתער ולא תנסה לפרק את הצד השני לחתיכות תפורק בעצמך. וזו הבבואה שלנו עצמנו, כי את הפוליטיקאים האלו אנחנו אוהבים, מעריכים ומשתוללים מצרחות ביציעים לנוכחם ביצועיהם.

פוליטיקאים משקרים ביודעין ואת הערכים הם שמים בצד, כי הציבור אוכל את ההכפשות ועדיף לו לפוליטיקאי שלא יכפישו אותו עכשיו, מאשר שישלם על זה בכיסא אחר כך.

כל אלו שמחו נמרצות כשאלכס גולדפרב שיטה בבוחריו תמורת מיצובישי ובקולות מושחתים העבירו את אוסלו – מגלגלים עיניים לשמיים, ומקסימום התשובה לכל שאלה נוקבת שכזו היא "אבל הם גם עשו". אנחנו יודעים שהם גם עשו, אבל אתם גם זעקתם. זה שהמפאיניקים דאגו לפנקסים אדומים זה אומר שצריך לעשות הנחות למי שעכשיו בשלטון? זה שהליכוד היה דורסני וצפצף על משאל המתפקדים כדי להעביר את ההתנתקות המופקרת והבלתי מוסרית זה אומר שעכשיו אפשר להיאחז בדורסנות הזאת לטובת ארץ ישראל?

"הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?" ארשה לעצמי לצטט את אחד השירים השמאלניים ביותר של מאיר אריאל שהטיף באהבה על הדרך לגאולה. וזה לא משנה מי יותר נוכל פה, בסבב הנוכחי ובדומים לו; גנץ או נתניהו, עמיר פרץ או אורלי לוי אבקסיס.

זאת ההבנה הזאת שמחלחלת שפוליטיקה היא משחק סכום אפס. שהמנצח לוקח את כל הקלפים ולא משאיר שבויים. שבמגרש הפוליטי את שליחי הציבור שלנו אנחנו רוצים עם סכין בין השיניים ודם בעיניים. שאין פה מרקם חברתי והסכמה ציבורית של חלקי הישראליות לגווניה על משחק הוגן עם כללים ברורים.

הקללה הכי חריפה פה לפוליטיקאי ובכלל לנו כישראלים זה פראייר. אנחנו מעדיפים רשעים לא פראיירים מאשר צדיקים נעבכים – אולי גם את ארבעת הבנים בהגדה אנחנו צריכים לשנות, למען ידעו דור אחרון, מה עדיף להיות ומה נעלה בעינינו.

אנחנו רוצים פוליטיקה דרווניסטית? האם הוויכוח בחברה הישראלית על מגוון נושאים, הוא ויכוח לחיים ולמוות? האם את הצד השני יש להכניע בכל דרך כולל בדרך רמיה?

כי בסוף זה לא רק הפוליטיקה- כי הפוליטיקה היא בבואה של החברה שלנו. מה הערכים שאנחנו מקרינים בה, מה הדברים החשובים שלנו, איך היינו רוצים לפתור סכסוכים ומחלוקות וכן, גם על אילו ערכים היינו רוצים לגדל את ילדינו.

אם שר הבריאות, ראש הממשלה ונשיא המדינה מצפצפים על ההנחיות הדרקוניות אך ההכרחיות שהם קבעו לנו, אז מה אנו נגיד? כי מנהיג ציבור הוא לא רק מוביל מחנה אלה הוא מודל ציבורי, "ממני תראו וכן תעשו" – משפטו האלמותי של גדעון שהפך בפרשנותו מודל למנהיגות במדינת ישראל.

העריקות, הפרות ההבטחות והמשחק המלוכלך האחרון הוא רק הפינאלה למגמה שנמצאת פה כבר זמן מה. שמתעצמת נוכח משבר נגיפי חריף שאנחנו מצויים בו בעוד נבחרי הציבור משחקים את משחק הכיסאות. מותר לנו הציבור לדרוש פוליטיקה אחרת.