מנין מרפסות וחצירות בצל הקורונה

בעקבות המצב הלא-פשוט שאנו נמצאים בו כעת, לא ניתן להתפלל במניין. חשיבות התפילה במניין – אינה נתונה לדיון. חז"ל אומרים שמי שמתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. מפני שאינו רוצה להתפלל יחד עם הציבור.

עבודת ה' בעם ישראל היא לא עבודה פרטית, אלא עבודת ציבור שמצטרפת מעבודות פרטיות של כל אחד ואחד.

אף על פי כן, בשעה שאי אפשר להתפלל במניין – אי אפשר.

בעקבות המצב יש שהתירו לצרף מניין של מרפסות. בו מתפלל אחד רואה אולי את כולם אבל האחרים אינם רואים זה את זה. או צירוף מניין משלש משפחות החולקות גדר, ועומדות בדרישת משרד הבריאות, אך אינן נמצאות במקום אחד.

הגדילו לעשות אחרים שהתירו לצרף מניין ב'זום' וכדומה. יחד עם אמירת קדיש ברכו וקדושה.

בעוד שלאפשרות הראשונה, ישנה התחלה של בסיס הלכתי כלשהו, גם אם היא רעועה ביותר; לאפשרות השניה אין כל בסיס.

התלמוד מתייחס לעניין זה בשני מקומות. במקום אחד אומרים חז"ל שאם ישנה חצר קטנה הצמודה לחצר גדולה והגדר שביניהם נפלה, ניתן "לספח" אדם הנמצא בחצר הקטנה לתשעה שנמצאים בגדולה, אך לא להיפך. זאת מפני שמהצד של החצר הקטנה אין כלל מחיצה, ואילו מצד החצר הגדולה ישנה מחיצה חלקית (כתוצאה מגודלה).

במקום אחר אומרים חז"ל שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים.

מהו היחס שבין הסוגיות? חכמי ישראל דנו בכך רבות.

אי אפשר לעשות מניין מאנשים שאינם נמצאים במקום אחד

אולם על פי השולחן ערוך ועל פי כל קדמוני ישראל, אין שום אפשרות לייצר מניין מאנשים שאינם נמצאים במקום אחד. אדם שנמצא במקום אחר, יכול להצטרף רק אם יש בלעדיו מניין, וגם זה בתנאי שהוא רואה את הציבור, והם רואים אותו. וזו הדעה המקילה שבין חכמי ישראל הקדומים. חכמים אחרים התירו אפשרות זו רק בתנאי שאין בין המתפלל לבין הציבור צואה או זבל. וחכמים אחרים אסרו זאת כליל.

ואם אפילו בשתי חצירות צמודות ללא גדר ביניהן – לא התירו חכמים לצרף מניין, מנין האפשרות לאסוף בחצירות שונות, ואף ללא שיראו זה את זה? מנין היומרה ליצור מניין דרך 'זום'? אם רב מקומי לוקח את האחריות על קהילתו, ניחא. אבל הוראה כזו שחורגת מכל כללי ההלכה, וגם הפצה של הדברים לכלל הציבור?

הקדיש הוא חלק מהתפילה

והחמור ביותר הוא התופעה שמגיעה גם מהציבור, ופסיקת ההלכה שבעקבותיה – שמותר לאבל לומר קדיש בביתו ב'זום'. ההיתר מתבסס על הצורך הנפשי של האבל לומר קדיש. זה מובן וברור. אך הקדיש לא נועד לספק את צרכיו הנפשיים של האבל! אדרבה: לחבר את צאצאי הנפטר לרבונו של עולם, ומתוך כך לזכות הנפטר בעולם האמת. הקדיש מלכתחילה לא נוצר לשם האבלים. הקדיש הוא חלק מהתפילה.

מתוך כך אין לנו לנהוג אלא כפי הדרכת חז"ל: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה; היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים … נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד".

ומי שרוצה לזכות למעלת המניין, גם כאשר אי אפשר לקיים מניין, ילך ע"פ הדרכת חז"ל: "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם – שנאמר: א-להים נצב בעדת א-ל. … ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו – שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ללמדנו שמי שרוצה לזכות בהשראת השכינה ללא מניין, שיעסוק בתורה, והשכינה תהיה עמו.

בשורות טובות, ורפואה שלימה לכל חולי עם ישראל, ובריאות לכל השאר.