ליל הסדר לבד: הבדידות מסוכנת יותר מהנגיף | דעה
בעוד הציבור והרבנים מתווכחים בלהט באשר להיבטים ההלכתיים של השימוש בתוכנות "זום" וכדומה בליל הסדר, ברצוני לומר כמה מלים על המשמעויות הרפואיות והאנושיות של בידוד ובדידות
בדידות ובידוד הינם קטלניים. הם בגדר "פקוח נפש" (עד כמה שרופא מומחה מוסמך לתת סיווג זה). אנשים צעירים יחסית ובריאים לא יסבלו כל כך. אך הבדידות והבידוד קטלניים עבור חולים במחלות כרוניים וקשישים.
אשה בת שמנים עם סכרת וארתריתיס, גבר בן 50 מושתל כליה עם אסתמה, אשה בריאה העוסקת ביוגה בגיל 85, אדם כבד שמיעה עם פרקינסון, סבא חסון אך עם השמנת יתר חולנית כחודש לאחר ניתוח, תלמיד חכם עצום עם חולשת פלג גוף עקב שבץ, כל מי שלוקח טפול תרופתי למחלות פסיכיאטריות, אלו ורבים אחרים הינם האנשים שבשום פנים אין להשאיר אותם לבד בתקופה הזו.
גם בימים כתקנם אנו נתקלים ביותר מדי מקרים של תאונות, תקלות, בלבול וכד' שהיו נמנעות לולא היו נשארים הנפגעים לבד בביתם. קל וחומר בימים בהם הבידוד מוגבר ביתר שאת וביתר קפדנות.
בחברה המסורתית, אנשים אלה כלל לא חיו בגפם. בני המשפחה המורחבת שהו עימם. אין זה מכובד לומר כי הצעירים "טיפלו" בהם, משום שרוב הזמן המבוגרים והחולים אינם זקוקים לטיפול, והם עצמם תורמים רבות למשק הבית – הן מן הבחינה הפיזית, והן מן הבחינה הפסיכולוגית רוחנית.
אינני עושה אידאליזציה של המשפחה המורחבת. בני המשפחה עשויים להיות גם מקור לסבל נפשי, למתחים, לניצול ואף להתעללות. הבידוד הביתי מחדד את הסכנות שבחיים משותפים שאינם פרי של בחירה חופשית.
איש לא מדבר על המחיר החברתי
כל זה אינו משנה את המציאות האנושית על פיה אנשים מבוגרים וחולים מצויים בסכנת חיים כשהם בבדידות או בבידוד. לצערי, לא משרד הבריאות ולא הממשלה עמדו על נקודה זו. אנו שומעים על הצורך לאזן בין המחיר הכלכלי לבין פגיעתה של המגפה. אך אין איש מדבר על הקודקוד השלישי במשולש ההתמודדות – המחיר החברתי, הנפשי והרפואי שבבידודם של הפגיעים. הסכנה גדולה שבעתיים בשל האשליה שנוצרה כאילו הבידוד מגן על הקשישים והחולים, שכן הוא מונע הדבקותם.
נציגי הציבור נאבקו על מנת לאפשר המשך טבילה במקוואות הטהרה, וזאת מבלי שאיש יודע עד כמה הדבר בטוח. זאת, למרות שבתקופת התלמוד, הנזרות של חודשים היתה שגרת יומם של תלמידי חכמים אשר למדו תורה במרחקים. בימי הביניים הקרים באירופה, נשים רבות נמנעו מלטבול בחודשי החורף.
הציבור המסורתי מתפלץ נוכח המחשבה של השבתת המקוואות לנשים. איני בא לבקר זאת. אדרבא, ברצוני לעורר את הציבור לכך שבידודם של קשישים וחולים כרוניים אמור להיות בלתי מתקבל על הדעת ממש באותה המידה. מבחינה הלכתית (כך דומני) אף יותר – יש כאן דין של פקוח נפש וכבוד האדם. בידודם של החלשים גם הוא מנוגד לחלוטין למסורת ישראל.
התרגלנו לסמוך על מהגרי עבודה זרים שישהו עם יקירנו. התרגלנו לסמוך על אמצעים אלקטרוניים כתחליף לנוכחות בעבודה או בלימודים. לא כן בנוגע לשלומם של הפגיעים בחברה.
מצוות ביקור חולים
בחברה היהודית, במסורת ובהלכה נקבע כי מצוות "ביקור חולים" משלבת בעצם מהותה דאגה רוחנית, סעד חומרי, ונוכחות אישית ליד מטת החולה. ייחודו של "ביקור חולים" נעוץ בכך שכל שלשת ממדי התמיכה אחוזים זה בזה. חברות ביקור חולים דאגו לכך שתמיד יהיה מתנדב ליד מטתו של האדם החולה והפגיע, ואף אדם לא ימצא עצמו תשוש, מבולבל, חסר אונים על הרצפה, באין איש לידו שימנע את התקלה או יחוש לעזרה מייד עם התרחשותה.
התקנות מתירות לצאת מן הבית לשם סיוע לאדם נזקק. אני ממליץ בזאת לכל משפחה לדאוג לכנס את הקשישים והפגיעים אליה, ולחילופין, לשנע בן משפחה (נכד מתבגר וכד') על מנת שיחיה עם הקשיש והפגיע באפן רציף, ובשום פנים ואופן לא להשאיר את הקשישים והפגיעים לבד.
קשר אלקטרוני הינו האמצעי המועדף לקשר ראשוני עם גורמי רפואה. היות וחלק ניכר מן ההדבקות הוא במסגרות רפואיות ועל ידי צוותי רפואה, יש להמנע מביקורי רופא ומרפאה ככל הניתן.
הייתי ממליץ לכל הקשישים והחולים הכרונים לוודא כי יש להם ערוץ אלקטרוני זמין ליצירת קשר עם גורם מטפל רלוונטי, ולא למצוא עצמם במרפאה או באולם ההמתנה לחדר מיון בכל מקרה של בעיה רפואית. כאשר מתעוררת שאלה רפואית, יש לנסות ייעוץ אלקטרוני קודם כל. בעת התפרצותה של מגפה, ההשגחה, התמיכה והטיפול עוברים כמה שיותר למסגרת הביתית.
כרופא, ברצוני להתריע כנגד האשליה כי אתגר ליל הסדר בבידוד הינו ריחוק משולחן חגיגי, חשוב כלל שיהיה, ומן האשליה כי הקשישים והפגיעים זקוקים לפתרון אלקטרוני. לא. הקשישים והחולים הינם בסכנת חיים אם ישהו בבידוד לבד.
הסכנה שבבדידות הינו גדולה לאין ערוך מסכנת הוירוס. מיהו "קשיש" ו"חולה"? לפחות כל מי שמנימוקים רפואיים אינו צם בתענית אסתר. מי שאינו נשאר יום ללא אוכל, ודאי שלא ישאר ללא חברה אנושית. כל השאר = מוטב להתייעץ כשיכולים, ולא מתוך התקף חרדה נוראי, או כשהמבוגר שרוע על הארץ עם שבר במפרק ירך, מנסה לזחול אל העכבר והמקלדת.
פרופסור יחיאל מ. בר אילן, מומחה לרפואה פנימית ומרצה בבי"ס לרפואה אונ' תל אביב
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו