בריחתו של סרבן הגט שי כהן מעלה לדיון מחדש את סוגיית הטיפול באותם בעלים המעגנים את נשותיהם.

המקרה האחרון אולי מייצג: 12 שנה מעכב כהן את אשתו מלתת לה גט, כשגם שש שנים בכלא לא עושות עליו רושם והוא ממשיך בעקשנותו שלא לשחרר את אשתו ולתת לה לפתוח דף חדש וחיים חדשים בלעדיו.

אמנם בשנים האחרונות בתי הדין הרבניים עושים מאמצים כבירים כדי לשכנע את אותם סרבנים להתיר את הנשים, אך נראה שהם אינם עושים די. הסנקציות בהן נוקט בית הדין הן קלות מדי ונמרחות על משך שנים רבות. חודשים רבים עוברים עד שבית הדין מפעיל את איסור היציאה מהארץ ועיקול חשבונות הבנק ושנים רבות לוקח עד שאותו סרבן נכנס לכלא.

מהמקרה שלנו ניתן ללמוד כי שש שנים עברו עד ששי כהן הגיע לבית הסוהר. למה לא קודם? למה אותה אישה אומללה צריכה לחכות כל כך הרבה. השאלה מתחזקת למול ההלכה האומרת מפורשות מה עושים במקרה של סרבן גט.

כך כותב ר' משה ברבי מימון (הרמב"ם) לפני שמונה שנה: "מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ – בֵּית דִּין שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר 'רוֹצֶה אָנִי', וְיִכְתֹּב הַגֵּט, וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר." (הלכות גרושין פרק ב' הלכה כ).

בלי חוכמות. מרגע שהדיינים פוסקים כי הבעל צריך לתת גט, נותנים לו ארכה מסוימת של שלושים יום ואם לא, מכניסים אותו לחדר, עם איש הוצאה לפועל שמכה אותו בשוט עד שהבעל מתרצה. אגב, במקרה שהבעל מתעלף או נזקק לטיפול רפואי, שולחים אותו לבית החולים, ואחרי שהוא מחלים, הוא מגיע לטיפול נוסף בבית הדין, עד שייתן גט או שימות – מה שיבוא קודם.

טיפול כזה שנמצא בסמכותו ההלכתית של בית הדין, לא רק שיועיל במקרה של סרבני גט עקשניים כמו במקרה שלפנינו, אלא גם יפתור את מצוקתה של האישה הרבה יותר מוקדם.

השאלה הגדולה, היא מדוע בית הדין לא משתמש בסמכות הזו? אולי כדאי לחוקק את 'חוק סרבני הגט' שיתן לבית הדין את הכח (תרתי משמע) לעשות את מה שהוא צריך.