בנאומים הערב (מוצ"ש) ניסה כל אחד מהצדדים לקבע את ניצחונו הבלתי מעורער. שני מחנות שיש להם רק דבר אחד משותף: ביבי. הוא הסוגיה, הוא מוקד השייכות (בעד ונגד) והוא הדבר היחיד עליו הלכנו ומי יתן שלא נלך שוב – לבחירות.

על פניו אין שום מניע ‏מהליכה לממשלת אחדות- כשמוסכם על כל הצדדים שנתניהו הולך למשפט ולא מעביר (גם לא יכול), חוק חסינות או חוק צרפתי. בית המשפט יפסוק את דברו לכאן ולכאן ותהיה משילות בישראל. 'חייבים להתקדם'- זה הסלוגן, לא?

אבל שני הצדדים מתבצרים בעמדתם. נתניהו נאחז בקרנות המזבח ורותם את כל דה הלגיטימציה למהלך שיוזמים כחול לבן.

לכל מי שואל את עצמו מה קרה? איך שלושה רמטכ"לים, אחד מהם היה זה שקבע שההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור וכינה את ג'ון קרי אובססיבי ומשיחי ביחס לתכניותיו להקמת מדינה פלסטינית – הולכים להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת? נגיד כך:

כחול לבן משתמשים בכלים הפרלמנטריים שלהם להעיף את נתניהו מהשלטון. הרשימה המשותפת היא רק איל הניגוח. ברור לכל שהם יתמכו מבחוץ, בכחול לבן מקווים לתמונות ניצחון בדמות בנימין שרה, אבנר ויאיר נתניהו אורזים את מטלטליהן מהבית ברחוב בלפור. אלו יהיו תמונות הניצחון מבחינתם. תמונות כאלו יאפשרו חילוף בהנהגת הליכוד- מה שיאפשר ממשלת אחדות ואפילו ממשלה ימנית, כפי שרוב המוחלט של העם מעדיף.

אבל נתניהו לא אחד שמוותר בקלות, זאת למדנו ואנו למדים. הוא קיבל מאחוריו תמיכה אדירה של ליכודניקים ומרבית מצביעי גוש הימין. עכשיו השאלה מה גובה הלהבות בהם הוא ישתמש כדי למנוע את הדחתו.

נתינת המקום הבולט הערב בנאום הפוליטי של נתניהו לסוגיית הקורונה, בנאום שהוגדר כנאום חירום, היה בכדי לתת לכחול לבן סולם להישען עליו להקמת ממשלת חירום לאומית. נראה שגנץ לא הרים את הכפפה.

בכחול לבן החליטו להילחם עד הסוף ובכל הכלים. מעניין ממי הם למדו?