הרב שי פירון בנאום הבכורה: חינוך הוא המפתח לעתיד

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה

זכות גדולה היא לעמוד על דוכן הנאומים בכנסת ישראל.

בחדר העבודה שבביתי, תלויה תמונה אחת, צהובה, ישנה, מהוהה. איש ואישה גבוהי קומה, עם תווי פנים מעוררי השראה ובגדים ותספורות של פעם, מוקפים בחמישה ילדים: צעירים, יפים, זקופים. איש מהם לא נותר בחיים, כולם מצאו את מותם במחנות העבודה שבטרסניסטריה. רק תינוקת אחת, אותה עטפה אם המשפחה, נותרה בחיים. זו סבתא שלי, סבתא רחל, רוחל'ה.

היא נישאה לסבא יעקב, שהיה אח של בעלה הראשון. גם סבא יעקב שהיה נשוי לאחות של סבתא, איבד את כל עולמו, "שם". במחנה הזוועה, החליטו להינשא ולהקים משפחה. איך היה בהם כוח לאהוב ולכרות ברית עולם? לא פעם אני חוזר בדמיוני אל החופה ההיא, מנסה להבין מה התחולל בין זוג למודי סבל הבונים, יחד, עולם חדש. אימא נולדה בפאתי המלחמה והייתה פרי הלולים לאהבת האמת שבין סבא לסבתא.

הם, תלויים על קיר חדר העבודה משום שהולידו בי את הכמיהה לעתיד. הרב פרופ' יונתן סקס, רבה הראשי של אנגליה עמד על כך שיש מילים שאין להן תרגום בעברית. אחת מהן, היא המילה 'טרגדיה'. מדוע? מפני שהיהדות כמהה לעתיד, לתקווה ולתיקון. העיסוק בהיסטוריה נועד רק כדי להשליך ממנה על העתיד, וכל ערכם של השורשים בא להם בשל יכולתם להצמיח עץ חדש, חזק, עב גזע, גבוה.

[[[http://www.youtube.com/watch?v=t6GHPMKjenQ&feature=youtu.be]]]

בעקבות שנות השואה כעס סבא על האל, ופרש מאורח חיים דתי. הוא לא כפר. הוא בחר בדרך קשה ומייסרת: הוא כעס. הוא זעם. לרגע לא שכח. פחח עם אצבעות מחוספסות ולב רגיש שלא פסק לרגע מלחשב חשבונו של עולם: "על מה ולמה מצאה אותנו הרעה הזאת?" כחסיד לשעבר, הוא בנה את ביתו כמה רחובות מתחת לקריית וויזניץ' שבחיפה.

סמוך ונראה. נוגע – לא נוגע. הוא היה הראשון שלמד אותי מהי דואליות. חייו היו חידה לא פתורה. היא הייתה עטופה בחן ובחסד, והלכה בדרכם של הסופרים הידיים, שידעו לספר סיפורים כואבים עם חיוך אירוני דק. בשבתות צעד לבית הכנסת ואח"כ שמע סבא, ברדיו, פרקי חזנות וצפה בתחרות אגרוף בטלויזיה הלבנונית.

אבא, בא ממצרים. בבית אביו, מראשי הקהילה היהודית בקהיר התארח לתקופה של כשנה מרן, הרב עובדיה יוסף, ואבא נחשף להנהגת הקהילה על מורכבויותיה וקשייה. כשבאו לארץ, מרום ההנהגה היהודית סבלו מחוסר הכרה והערכה, הם לא חשו בכבוד הראוי להם, על אף שבאו ממסורת ארוכת שנים. גם בנשמתו של אבא, שבחר באורח חיים לא דתי, חילוני למהדרין, נצרבה הכמיהה למסורת. וכך, מצאנו עצמנו נוסעים ברכב לבית הכנסת בימי ראש השנה ומועד. כי אי אפשר שלא להתפלל בבית הכנסת של סבא. גדלתי על קו התפר. אימא מארצות אשכנז ואבא מבני עדות המזרח; אבא היה איש ליכוד ואימא חברת מרכז מפלגת העבודה;

כשבחרתי בחירה אישית, לחיות חיים של תורה המחויבים להלכה, קבלו אותי אימא ואבא באופן נדיר. לא היו מריבות, צעקות ואפילו לא תחושה של החמצה, אבל היה ויכוח נוקב. אימא הביאה לי שורה של ספרים, רצתה שאקרא ואלמד עד שאדע למה לא נכון ולא כדאי ולא ראוי לשמור תורה ומצוות. אני זוכר עצמי יושב בכיתה עם המחנך, רב בני ברקי אוהב אדם ובקיא בתורה, אבל יותר מכך, בקיא בתורת החינוך, ומקריא באוזניו פרקים מהספר 'מרכבות האילים'.

מצאתי עצמי מילדותי על 'קו התפר'. מצב כזה יכולה להוביל אותך לשני כיוונים. אפשר לבחור בקרע, בספקנות ובחוסר וודאות. אפשר לשחק בקרעים, להגדיל ולכער אותם. זו בחירה אנושית מובנת ולגיטימית. אבל בחרתי לעסוק באיחוי קרעים. בדרכו של חנוך המקראי, שהיה תופר מנעלים ומכוון ייחודים, מצאתי עצמי הולך וסובב מעיר לעיר תופר ומחבר אנשים, ומשתדל לייחד ייחודים.

בשבת האחרונה ישבנו לסעודת שבת, בשולחן אחד, עם הרב ישראל מאיר לאו ואחיו, נפתלי לביא – לאו. שם, נחשפתי שוב לעמקו של הקשר בין העם לארץ המובטחת. שוב שמעתי את הסיפור שהתרחש בפאתי המלחמה במחנה בוכנוולד. נפתלי, אח בוגר שראה עצמו אחראי לשלומו של אחיו בן השמונה, לקה במחלה. סיכויי ההחלמה התמעטו מרגע לרגע. לפיכך, שם, במחנה ההוא, פנה לאחיו הצעיר ואמר לו: "לולק, יכול להיות שהמלחמה תסתיים ואני לא אהיה בחיים. אני רוצה ללמד אותך שתי מילים בעברית. אם תנצל, תאמר אותן, ורק אותן. עכשיו, תחזור אחרי: "ארץ ישראל", ושוב: "ארץ ישראל".

שם, למד הרב לאו את מילותיו הראשונות בעברית, ארץ ישראל. לימודי בישיבה הגבוהה לוו בתודעה עמוקה של פעמי משיח, של גאולה קרבה והולכת. פעם אחר פעם למדנו את דברי הרמב"ן, שראה את עיקר מצוות יישוב ארץ ישראל בהחלת הריבונות. לא עוד יהדות של פרטים, המטילה חובות של חסד וצדקה על הפרט כי אם אחריות ציבורית לאומית. ריבונות מולידה אחריות.

ברבות הימים הבנתי שארץ ישראל השלמה עליה גדלתי – היא ארץ חסרה. היא קוראת לנו שלא להסתפק בשיח על גבולות, שלא לשקוע בשפה של טריטוריה. קול קדומים זועק אלינו מן האדמה: קולם של הגר היתום והאלמנה המשוועים לאחריות לאומית וציבורית; קולם של המוחלשים הזועקים לגיבושה של מדיניות כלכלית ראויה, מוסרית; קולם של המבקשים להגיע בכוחות עצמם לכל מקום ; קולם של התושבים הלא יהודים במדינת ישראל, מציאות שלא מוסיפה כבוד להגות היהודית לדורותיה ; ועל הבריאות הציבורית ומערכת החינוך הממלכתית – ראוי שלא להרבות במילים. אי אפשר להתעלם מהצלחות מופלאות המפארות את מדינתנו. אני גהה להיות יהודי, ציוני וישראלי.. ובכל זאת – אל לנו לגנוז את החלום על ארץ ישראל השלמה.

יהדות עמוקה המבקשת להחיל ריבונות חדשה לא יכולה להסתמך על חסד, על ארגונים המיטיבים עם הפרט. יהדות השואבת את כוחה מכוחה של הנבואה מחויבת לבקש לשנות את המרחב, את הציבוריות. הגיע העת לשוב אל ארץ ישראל השלמה. לתבוע עלבונה של יהדות שורשית ועמוקה. על האדמה הזו, בעיר האלוהים, צעדו נביאי ישראל. הם טלטלו את מנהיגי הציבור וסדקו את שלוות הנפש של האזרחים.

הם לא הסתפקו בריטואל דתי. להפך, לעיתים הם ראו בהקפדה על המצוות סוג של בריחה מאחריות על חיים שלמים ומלאים. לפעמים, ההקפדה על כשרות יתירה מזככת ומטהרת עד כדי התעלמות מעובד מנוצל שלא זוכה לשכר מינימום, מאולם חתונות כשר למהדרין המקפיד על גלאט כושר אך מתעלם מעקרונות של גלאט יושר ולא משלם מיסים לממלכה, מישיבה או אולפנא שלומדים בה תורת אמת אך אין בהם נגישות, כך שאנשים עם צרכים מיוחדים מודרים מהם. לצערי, דמותה של תורת ישראל כמקור של צדק והשראה, כמקור למוסר, להכרה בערך האדם, יהיה אשר יהיה, הולכת ונשחקת.

גם מערכת היחסים שבין דת ומדינה קוראים לנו לבירור מחודש. דווקא בשל מחויבותי העמוקה ליהדות, עלינו לשחרר את האמונה היהודית מהדתיות. לשחרר את האמונה הגדולה הקפואה בשורה של הסכמים משתקים מימים עברו. דוד בן גוריון, בחכמתו הרבה, ייזם את הסטטוס קוו. הוא הבין שאי אפשר לנהל דיונים עמוקים על זהות כשאויבים אורבים על הגבולות. אבל עתה הגיע השעה לעמול, יחד, על זהותה של החברה ודמותה של המדינה. אי אפשר להפטיר כדאשתקד, ומי שיבקש להגן על הדת בכלים של אתמול, מסכן את היהדות. אכן, זוהי משימה כבדה הדורשת שיח מעמיק, ללא דעות קדומות. אבל למען העתיד של כולנו – חייבים לנהל אותו.

פעילותי בכנסת תוקדש למימוש חלום ארץ ישראל השלמה. סיוע צנוע בבניית קומה נוספת בארץ התנ"ך, ארץ שהיא אור לגויים, מדינה המעוררת השראה לא רק בזכות היזמות אלא גם, ואולי בעיקר, בשל ההדר המוסרי והיופי החברתי שיאפינו את מוסדותיה ואזרחיה.

לכנסת הגעתי מבית הספר, מהכיתה. כל אחד ואחד מתלמידי מלווה אותי לבית הזה. הם מקור אושרי ומשוש חיי. הסיפור האישי של כל אחד מהם הוא במידה רבה הסיפור שלי. כשהם מוארים וטובי לב, ימי עוברים עלי בנחת רוח וכשמי מהם סובל – קשה עלי הנשימה, כאילו חסר ממני. תלמידים כבנים מזמנים חוויות עמוקות, שיחות נפש, התלבטויות, וגם אסונות. אין קשה מלקבור תלמידים, לנחם הורים, ולשקם את האמון של חבריהם בחיים. אבל, אהבת התלמידים צומחת גם מתוך הכמיהה אל העתיד.

חינוך הוא המפתח לעתיד. במערכת החינוך הישראלית צעירים נפלאים בעלי כישורים, ולא מעט מורים המוכנים להתמסר לשליחותם החינוכית. ואף על פי כן מערכת החינוך הישראלית מדשדשת מאחור. על אף רפורמות משמעותיות ושיח ציבורי מקיף טרם התרחשה פריצת דרך משמעותית שתוביל את ילדי עם הספר למקומם הראוי. על אף שבכל העולם, מערכות חינוך אחראיות לצמצום פערים, מערכת החינוך הישראלית מנציחה ולפעמים אף מגדילה פערים. עתידם של ילדים נגזל מהם בקטנותם. זהו עוול מוסרי, כשל חברתי ומעשה נעדר הגיון כלכלי.

לצד זה, מעמדם של מורים בישראל קורא לשינוי גדול. ראשית, יש לראות בהם מחנכים. לא רק פועלים העמלים בשירות מערכת עצומה של בחינות. שירת הנפש, הרחבת האופקים ועידוד סקרנות ויצירתיות הם כלי העבודה המרכזיים של המחנך. נשמת החינוך, שיח יהודי , הומאני ותרבותי, הכרות עם הארץ על מרחביה ועל מגוון אזרחיה, כמעט ונעלמו מסדר יומם של תלמידי התיכונים בישראל. רק תכנית לימודים כללית, המקיפה את כלל המגזרים, לימודי יסוד המסייעים לבנייתו של אתוס חברתי, יסייעו לנו להגיע להישגים הראויים לנו.

אשתדל לתרום להעמקת שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך. אני רוצה להודות לאברומי, תלמיד כיתת התקשורת, PDD, אוטיזם, בישיבה שעמדתי בראשה, שביקש להיות יחד איתי בנאום הבכורה שלי. בימים האחרונים התעניין – כמעט בכל יום:" הרב – מתי אתה נואם?" – אז הנה אברומי, אתה כאן, יחד איתי, בנאום הבכורה שלי.

חברי חברי הכנסת,

אמש ציינו את ט' אדר. לפני כ-2000 שנה, ביום זה, התפרצה המחלוקת בין בית הלל ובין שמאי לכדי מחלוקת אלימה. עד אז היתה המחלוקת בונה, 'מחלוקת לשם שמיים', אבל אז הפכה לעימות הרסני, שהוביל למותם של כ – 3000 אנשים. בשולחן ערוך, נקבע יום זה כיום צום. הבה נמשיך לחלוק. לא באנו לכאן כדי להסכים. אבל, אסור שהויכוח יהיה בדרך לא ראויה.

כולנו, באנו עם תרמיל ערכים, תפיסות עולם, מורי דרך, מעוררי השראה. דברים שבכתב ובעל פה מלווים אותנו בכל צעד וצעד. לקראת סיום דברי אני מבקש לשתף בפנינה רעיונית שקבלנו במתנה מהרב יהודה עמיטל. הרב עמיטל, פורץ דרך, איש אמת ומחנך דגול ביקש לשרטט את דמות הבוגר האולטימטיוי וכך אמר:

מסופר על הרבי הזקן, רב שניאור זלמן מלאדי, שהגיע פעם לבית בנו. ישב הוא בחדר הפנימי ועסק בתורה בהתלהבות, בחדר האמצעי ישב בנו, ובחדר החיצון ישן הנכד, בעל ה"צמח צדק", ישן בעריסה. לפתע התעורר הנכד ופרץ בבכי קורע לב. הרבי האמצעי, שישב בחדר האמצעי, היה כל כך שקוע בתורה שלא שמע את בכיו, אבל הרבי הזקן, שישב בחדר הפנימי, שמע את קול הבכי, עבר על פני החדר האמצעי, הרגיע את התינוק המוטל בעריסה, בעל ה"צמח צדק", וכשחזר שב ועבר על פני בנו ואמר: מי שעוסק בתורה ואיננו שומע קול בכיו של תינוק, יש לחשוש לפגם בתורתו. מי שלא יודע מתי לסגור את הספר, עדיף שלא יפתח אותו.

אני רוצה לאחל לכולנו שתמיד "נשמע בכיו של תינוק" שהבית על מכלול תפקידיו, הוועדות, החקיקה, הנאומים והשדולות לא יאטמו את אזנינו מלשמוע בכיו של תינוק.

נאומי הבכורה של ח"כים שונים לוו בתפילות וברכות. הם משקפים רוח רעננה המחברת בין עולם הרוח לעשיה שלנו בכנסת. אני מבקש לחתום את נאומי בפרק תהילים, המשמש לי – כמקור של השראה ותקווה:

מִזְמוֹר לְדָוִד

יי מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?

הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד.

נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח.

עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.