יום המשפחה בסרוגים. בשנה האחרונה אני הולכת הרבה עם המחשבות על העומס שאנו חוויים ממציאות חיים שהשתנתה.

קצת אפולוגטיקה, אני לא סוציולוגית או מגיעה מחקר מדעי החברה בהתמחות כזו או אחרת אני מביאה את הדברים שלי מתוך ניסיון החיים שלי כאמא וכאשה שעוסקת בחינוך. אני לא יודעת למה לקשר את העומס, אם לחיים בעולם המערבי. אם ליוקר המחיה אם לעובדה ששני בני זוג עובדים כל יום מהבוקר עד שעות מאוחרות שאני קוראת לתופעה בפשטות העבדות המודרנית.

אני יודעת רק דבר אחד שככה אי אפשר להמשיך. אני עוסקת בחינוך מגיל 20. ולאורך השנים לימדתי ילדים מגיל 6 ועד 18. ילדים היום נמצאים לבד בבית שעות ארוכות.

כמעט ימים שלמים שהם לבד ההורים נפרדים מהם בשבע וחצי אז הילדים יוצאים למסגרות. ילדים בביה"ס חוזרים הביתה באיזור אחת בצהרים והם שוהים לבד עד ארבע וחצי חמש לבד. זה פרק זמן ארוך מדי. הם ממירים נוכחות וקירבה הורית בבוטים כאלו ואחרים. בצפיה במחשב בשלל יוטיוברים דביליים. במשחקי מיינדקראפט ואקסבוקס שמעלים אצלם את רמת העצבנות.

הטלויזיה הופכת להיות כבר האופציה העדיפה בעיני על פני כל המציאות שיש עולמות היוטיוב ומשחקי המחשב. כל אלה הופכים את הילדים לעצבניים, קהי חושים הם מתמכרים לחויה הזו של המשחק האינטנסיבי הבלתי מוגבל בזמן ולאף הורה אין באמת יכולת לשלוט מרחוק על מה שמתרחש במרחב הביתי.

משהו חייב להשתנות. בכל כיתה יש משהו כמו 4-5 ילדים עם הפרעות קשב.(לא סטטיסטית מהניסיון שלי כמורה) אף פעם לא היו כ"כ הרבה ילדים אבודים. שזקוקים להכלה, לקשב, לתשומת לב. ילדים שכל מה שהם צקריכים זה למצוא את הצנטר של עצמם.

בפתח דבר לעבודת התיזה שלי "אהבה התפקרות ומוסר בקונטרס ספר זיכרון אליהו לטויבע פעסיל ]פיינשטיין" שפירסמתי בשנת 2013 ובימים אלה היא מתכנסת לתוך ספר. כתבתי כך (ציטוט מתוך ספר של חוקר בשם הארי פוקס):

A few words on the mother, I sometimes think that, 'fundamentally', in a human being, what makes the difference, his or her difference, is the mother, who the mother was, how she left her mark.

אין מה לומר האימהות היא הקשר הגורם המשפיע ביותר על עיצובו של הילד. התיאוריות הפסיכולוגיות מתמקדות כולן באם. בקשר של הילד אל האם. ביכולת שלו לחוש אהבה עצמית ומשמעות כתוצאה מתחושת האהבה שהוא חווה מאימו. ואנחנו קורסות לתוך עצמינו. למי מאיתנו יש פניות להתמסר לילד בשעה חמש אחרי יום שלם במשרד אחרי נסיעה של שעה בפקקים ואחרי שעשינו סבב להוציא ארבעה ילדים ממסגרות שונות? אני אומרת שאני לא יודעת כמה נוכל לסחוב ככה.במציאות המתישה ומפרכת הזו. מישהו חייב לומר את זה בקול רם. והיום אני בוחרת להיות המישהו הזה.

צריך לחזור למציאות שיש אמא בבית לפחות משעות הצהרים. ילד לא יכול להישאר לבד בבית ריק וגדול. הוא עבר יום ארוך ולפעמים מתיש. יום שכולל פעמים רבות גם מריבות עם חברים לכיתה והתמודדויות חברתיות שונות ומגוונות.

בשנת 2013 יאיר לפיד נשא נאומים חוצבי להבות שהוא יפחית את המציאות בה אימהות בוחרות להישאר בבית. יוציא את כולנו לעבדות הזו.

שלי יחימוביץ כתבה על זה מאמר שפורסם בגלובוס ב2013 שכותרתו: יחימוביץ' ללפיד:"אתה בטוח שעקרת הבית מתפנקת במיטתה". היא באה לומר שהגזירות הכלכליות החדשות דאז שבאות לגבות מיסים מעקרת הבית הן מאוד לא הוגנות ופוגעות בנשים שהן עקרות בית. להיות עקרת בית זו אופציה לגיטימית ומכובדת ומאחר ואין לה הכנסה אני לא רואה מדוע עליה לשלם מס. מס הכנסה אתה אמור לשלם רק אם יש הכנסה. אז יש כאן איזו סתירה פנימית.

אז מה אני בעצם מציעה? אני מציעה שנעצור. נקח שלושה ימי חופש לא בשביל לנסוע לפסטיבל דרום ואדום ולא כדי לראות את הזרימה של המפלים בצפון. אני מציעה להורים לקחת שלושה ימים של פסק זמן להסתובב בבית. להרגיש את הדופק של המשפחה. להיות עם ילדיהם. לנסות להבין מה הילדים צריכים מה הבית צריך ולראות איך עושים את השינויים הנצרכים.

המשפחה היא הדבר הכי משמעותי שיש לאדם בחייו. זה הסיפור האמיתי זה הסיכוי של אדם לגאול את עצמו מבדידות, מעבדות מודרנית ומהצורך הבלתי פוסק למימוש עצמי. המשפחה היא הסיפור האמיתי. כל השאר זה בונוס.

==

ורד אביעד היא אשת חינוך המלמדת בבית המדרש מערבא בשומרון.