לפני כמה וכמה שנים ישבתי אצל רֵבּ אבְרוּם, ראש ישיבת מרכז הרב, בשושן פורים. בין ההמולה הרבה, הנכנסים והיוצאים, שאל אחד הבחורים את הרב מדוע אין בדורות שלנו הרבה גדולי דור כפי שהיו בדורות הקודמים. "פעם היו ארזים גבוהים ושאר כל העם היו עשבים שוטים," ענה לו רב אברום, מצטט תשובה של אחד מגדולי הדורות האחרונים, "ובדור שלנו – ארזים גבוהים אין הרבה, אבל גם עשבים שוטים לא."
רב אברום עצמו נפטר מאז. בלוויה שלו ספד לו הרב אליהו, מבכה את אובדנה של התורה שאין מי שיחליף אותה. "חבל על דאבדין ולא משתכחין," ציטט הרב את דברי הקב"ה למשה המובאים במסכת סנהדרין, כשפירושה של המילה הארמית 'משתכחין' היא 'נמצאים'. כלומר: אבדות יש, אבל אין מציאות. הגדולים הולכים ואובדים מהארץ, ואין מוצֵא להם מחליף.
והנה: שנתיים וחצי, כמעט שלש שנים אחרי אותה לוויה, ואנחנו עומדים מול ארונו של הרב אליהו ואין אדם שיוכל להספיד אותו כפי שהספיד הוא את רב אברום. גדול הדור אבד, ואין מי שיִמצֵא לנו במקומו.
תמיד כששומעים על שאדם נפטר מורגשת איזו חבטה עמומה בבטן. מעין אגרוף שתופס אותנו לא מוכנים, קהי רגש: היה אדם, ועתה הקיוּם שלו נפסק, ואיך אנחנו יכולים להבין את זה בכלל.
כששומעים שרב גדול נפטר, מנהיג דור, מורה דרך לרבים, מתלווה לאותו אגרוף בבטן חבטה קטנה יותר, כזו שבאה מבפנים ואומרת: ואנחנו מה? יחד איתה צצים גם כל הדימויים הרגילים, הנדושים-עד-כדי-כאב: אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אוי לו לצאן שנותר בלי רועה. ואחרי שהאוזן שומעת וכמעט מורגלת לקלישאות האלה, פתאום נוגהת איזו הבנה עצובה: הכל נכון. באמת, מה יהיה עלינו? מי ינהיג אותנו? מי יוליך אותנו אחריו?
יתכן ואלוקים אומר לנו שפשוט הגיע הזמן להתחיל וללכת לבד.
לבד, אני כותב. והרי כשבועז בא לדרוש בשלום הקוצרים הוא אומר להם "ה' עמכם". זו לא סתם ברכת ידידות סתמית, כזו שאנחנו מפטירים לכל מכר שבא מולנו ברחוב. זו כל הכוונה כולה: אין דבר כזה יהודי בודד. גם אין דבר כזה ציבור בודד, או עם בודד.
לפעמים אנחנו שוכחים את זה. אנחנו מעדיפים להתלות בגדולי הדור, בצדיקים, במקובלים. להדבק בּסְגולות עתיקות יומין, בספרים קדושים או בשרשראות שהיו על צווארה של אשתו של איזה רב חשוב בעת שילדה. כל אבן הופכת להיות סגולה לזיווג הגון וכל כפיס עץ הוא לזרע של קיימא ולפרנסה ולבריאות ולידה קלה. אמן.
אני לא מזלזל ברבנים, חס וחלילה. הלוואי ותעמוד לכל ישראל זכותו של מרן הראשון לציון זצ"ל. אני רק חושב שהדבר הכי בסיסי, הכי משמעותי, נעלם לנו. בכל תהפוכות הגלות כבר שכחנו שלכל מקום שיהודי הולך, אלוקים הולך איתו.
כנראה שכאשר אנחנו לבד. כאשר הקב"ה לקח את הגדולים והצדיקים, יש כאן איזושהי אמירה בשבילנו. אנחנו לא ארזים גדולים, אבל גם איננו עשבים ואיננו שוטים. הגיע הזמן שנלמד להתאחד גם כשאין רב גדול שיאחד אותנו אחריו, שנלמד להתפלל גם כאשר אין רב שיתפלל למענינו, ושנלמד לעשות גם כאשר אף גדול דור לא פועל למענינו גדולות ונצורות מלמטה. זה יהיה יותר קשה, נכון, אבל בשביל זה יש לנו אלוקים חיים שהולך איתנו.
אחרי הכל, ספינה שאוֹבֵד קברניטה פשוט מתארגנת מחדש וממשיכה הלאה, למחוז חפצה. אין לה ברירה אחרת: היא לא יכולה להמתין לשוא לקברניט כלשהו שימצא לה במרחבים הצחיחים של הים.
ומה גם אנחנו.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
