הבת שלנו עזבה תורה ומצוות ועברה לגור בהודו. זה גורם לנו צער עצום ולכן קשה לנו לאהוב אותה.
אין סתירה. בוודאי שיש גורם צער נורא. אם לא היה לכם צער, זה היה סימן של יובש נפשי ורוחני. ודווקא מפני שבאמת אתם אוהבים אותה, אז יש לכם צער. אם לא הייתם אוהבים אותה, לא היה איכפת לכם.
אך מה לעשות כדי לאהוב אותה?
תלזכור כל הזמן שהיא הבת שלכם, בשר מבשרכם, נשמה מנשמתכם, רוח מרוחכם. היא אתם.
אז מה צריך להיות היחס אליה?
לאהוב. פעם יהודי שאל את הבעל שם טוב: הבן שלי התרחק מהתורה. מה לעשות? – לאהוב אותו. אבל אני אוהב אותו? – לאהוב אותו עוד יותר. כמובן, אין זו המצאה של הבעל שם טוב. כבר כתוב בתורה: יצחק אוהב את עשו.
דתל"שים? תהיו מודאגים משינוי ברמת הדתיות
כיצד לשכנע אותה לחזור לדרך התורה?
איננו יודעים. עד היום הזה, אף אחד לא המציא תחבולה לכך. לא החכמים, לא הנביאים, אפילו לא משה רבנו – לא היה להם פטנט, טריק, למנוע חטאים, אלא, קשר של טוב, קשר של אמון, ובסוף זה תמיד משפיע, באופן מודע או לא מודע. כמובן, לא אמרנו: קשר של אהבה כדי לקרב. זה תכסיס. אלא אהבה לשם אהבה. ואנו יודעים שזה גם מביא ברכה לטובה.
נסענו להודו כדי לבקר אותה.
טוב מאוד. טוב מאוד. אולי לנסוע עוד פעם. יש להבין שאם אתם אוהבים אותה, אז אם יתעורר לה רצון לחזור אל התורה או אל הארץ, היא תדע שיש לה לאן לחזור, להורים חובקים.
אחרי הורדת הכיפה: האם הדתל"שים נשארים ימניים?
מה עוד לעשות?
לתת לה כסף. אהבה זה לא רק כסף, אך זה גם בא לידי ביטוי על ידי כסף. יש שש אגרות של מרן הרב קוק לרב מילשטיין אשר בניו עזבו את התורה, את עם ישראל ואת ארץ ישראל ונעשו קומוניסטים. הוא אומר לו לשמור קשר טוב איתם, ובין השאר לתת להם כסף.
אלו אגרות?
אני הדל כתבתי עליהן פירוש והוספתי עוד דברים בנדון בספרי הקטן "במרחקים תזכרוני" – יחס לבנים ובנות מתרחקים.
תגובות
ברוך ה שנתן לנו את הרב אבינר למדנו ממנו הרבה (אך כמו תמיד לא תמיד כל עצה מתאימה לכל מצב)
כיף להסכים איתו לפעמים השכינה מדברת מגרונו רק לפעמים
לטפטף לתודעת הילד כי תמיד יש חזרה אין אדם שלא טועה ותועה. מנגד אין חירות לשום אדם שלא לאפשר לאדם טועה ותועה לשוב למקומו ובפרט במשפחה. תמיד צריך שתרצד מול עיני הילד התקווה כי דרכו חזרה סלולה באהבה