גדי טאוב: לא הלכתי להפגנת השמאל אתמול
ואני לא מצטער. עם המסר של המארגנים – הממשלה מטביעה את כולנו – אני מסכים. לגמרי. אבל היתה לי הרגשה שההפגנה הזאת תדגים שוב את אותם דברים שבגללם השמאל הצדקני הוא גם מטעה וגם מזיק, וגם חסר השפעה פוליטית. ממש ממש לא היה לי חשק לעמוד ליד חבורת צדקנים וצבועים שידקלמו את קו ההסברה של ארדואן, בשם זכויות האדם והשלום כמובן. אנשים שיסבירו לי שה“מרמרה“ היא ספינה של פעילי שלום. המסר של המארגנים מצויין – יריב אופנהיימר ניסח אותו בזהירות, ראיתי את האי-מיילים. אבל מה יצא? הפגנה שאומרת שהטורקים צדיקים.

הממשלה הזאת מטביעה אותנו. זה נכון. אבל ברגעים הראשונים, כשנתקלים בגל השינאה והצביעות העולמי שקונה בשמחה את השקר הזה, שחמאס היא מפלגת השלום וישראל היא קלגס חסר דעת, תהיה כאן הצטופפות סביב מדורת השבט. מפחד. והפחד מוצדק. ישראל נמצאת בסכנה ממשית מאד. באמצע המזרח התיכון, בלי לגיטימציה בינלואמית היא עשויה שלא לשרוד. אני לא רוצה לבוז לפחד הזה. וברגע הזה הפגנה כזאת תתפרש כהצטרפות לגל השינאה.
ואז התברר שהיא לא רק תתפרש כהצטרפות לגל השינאה. היא אכן הצטרפות לגל השינאה. ולא כי צלי רשף, או יריב אופנהיימר רוצים בחורבנה של ישראל. הם לא. אבל מי שמחזיק עכשיו דגל טורקיה, מי שמתחס עכשיו ובשם זכויות אדם תומך בחמאס, או בשם ”מדינת כל אזרחיה“ נותן חסות למתקפה על זכותם של היהודים להגדרה עצמית – שלא יספר לנו שהוא שוחר שלום. שמאל שלא ידע להתנער מהלאומנות שמתחפשת לזכויות אדם, ממכחישי שואה ארמנית שמתחזים לחסידי אומות העולם, מגזענים שמתחפשים לקורבנות, שלא יצפה להשפיע, ושלא יצפה לשכנע.

אם ההפגנה הזאת יצרה את הרושם שלהתנגד לנתניהו זה להיות בצד של ארדואן, היא גרמה נזק, והיא עיכבה את הדחת נתניהו. השאלה היא איך לשכנע את הישראלים שצריך להעיף את נתניהו בגלל שאנחנו נגד ארדואן, נגד החמאס, לא בעדם.