עוד לפני תכנית המאה, עצם הדיונים על סיפוח והחלת ריבונות ועד כמה ועל ידי מי, הם סיבוב הספינה ההיסטורית שעד לא מזמן ניהל בה הימין קרבות מגננה מול תכניות פינוי שהיו היחידות שנמצאו על השולחן.

מי שהיה חי פה רק לפני שנים ספורות והיה משוגר לתקופתנו היה בטוח שאנחנו הוזים. אך לפני כמה שנים, בעידן אובמה, שלא לדבר על 40 המנדטים לקדימה בסקרים שלאחר ההתנתקות- עם רוח גבית להתכנסות, הדיבורים נסובו סביב נסיגות. על השולחן המדיני היו תכניות איך מתי ניסוג ועד כמה, והימין היה עסוק בקרבות בלימה מרים.

הכותרת החשובה שהייתה אתמול (שני) והתנוססה אצלנו ככותרת ראשית, הייתה של השר אריה דרעי שסייר בבקעת הירדן והודיע שמשרד הפנים כבר מכין את התשתית המשפטית והמנהלית להחלת הריבונות על השטח. וזה לא משנה אם מה הייתה עמדתו של דרעי באוסלו ואיזה תפקיד קיבלה איילת שקד בקבלת השבת בגן. וזה גם לא משנה שזו כלכלת בחירות, כי אלו הצהרות חשובות, של שר הפנים של מדינת ישראל.

יש מי שסקפטי, ומודיע שאלו רק הצהרות ובינם לבין הנעשה והיעשה בשטח אין ולא כלום. אלו לרוב אותם שמעבר השגרירות האמריקאית היה רק צעד דקלרטיבי ומחוות, הצהרות וטקסים נראים בעיניהם כלא כלום. אך לא היא. לסמליות ולהצהרות יש המון משמעות. הם המטרייה והכותרת למעשים בשטח.

מהמדיני לפוליטי

תכנית המאה שתפורסם היום טרפה כבר את הקלפים הפוליטיים. אם הדיון נסוב עד עתה על התקיעות הפוליטית, החסינות, השחיתות ואפילו נושאי הדת והמדינה, בא טראמפ ובמה שחשוד כתיאום עם נתניהו, לקח את כולנו באחת לדיון אחר לגמרי.

אלא שמשיכת החסינות של נתניהו הראתה עד כמה אי אפשר לטשטש את הפן הזה בסיפור.

היה זה קיסנג'ר שהאשים שלישראל אין יחסי חוץ רק יחסי פנים- עכשיו השאלה האם התכנית המדינית שטומנת בחובה הזדמנויות ומוקשים ונוגעת בעצבים החשופים של החברה בישראל- היכן יעבור גבולה המזרחי- האם היא תדחק את העניינים האחרים הצידה. אחרי הכל כחול לבן ינסו להגיד שהם אלו שיכולים וצריכים לקבל את הלגיטימציה לטפל בנושא ואילו נתניהו ינסה לגלוש על גלי האהדה מימין על כך שהדוקטרינה שהוא הוביל היא המושלת בכיפה.

היום הזה מעיד עד כמה אנחנו ברכבת הרים רגשית ופוליטית, בדקה אחת אנחנו יכולים לעבור משיח ריבונות היסטורי עם מדשאות, דגלים והבהובי מצלמות עם נשיא ארה"ב טראמפ, לשיח על חסינות וראש ממשלה מובל לדיונים בבית המשפט. לפי שעה נראה שהנושא השני מעניין את הציבור יותר מאשר הדיבורים המדיניים. דא עקא הציבור שיכריע את הכף, זה שיכול להעביר קולות מגוש לגוש הוא ציבור ימני, שמאס בנתניהו בשל השחיתות או בשל עניינים אחרים, דווקא הוא יכול לשנות את דעתו אם יחשוב שאת המהלך ההיסטורי – המדיני שהגיע לפתחנו יכול להוביל רק נתניהו.

שני מרכיבים נוספים יבחנו בעת הזאת: הראשון הוא הביטחון. ערעור המצב הביטחוני בגלל האירועים הללו יכול גם הוא לשנות את הכף. בסוף הרבה מהציבור בישראל זז ימינה, כי תכניות הנסיגות הובילו ליותר טרור ופחות ביטחון. המענה מימין הביא לשקט יחסי, עד כמה שניתן במדינה מאוימת כמו ישראל- שאירועים אלימים מתפרצים בה אחד לכמה חודשים.

המרכיב השני הוא התכנית המדינית שתוצג, או יותר נכון התגובות לתכנית המדינית. מה נתניהו ומה גנץ יעשו עם הכדור שיזרוק הערב טראמפ? האם תגבר ביקורת מימין על נתניהו? האם הבקעים בכחול לבן בין הנדל והאוזר ושלח וגרמן יעמיקו אל מול הזדמנות מדינית?

אם עד עכשיו היינו בלופ בשלושת מערכות הבחירות, עם אותם נושאים ואותן האשמות שהתגלגלו בעיקר לתחום האישי, הנה נכנס משתנה חדש שיכול אולי להטות את הכף לכאן או לכאן.