החשש העולה מיד ביציאת מצרים הוא "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". וכך אמנם קרה בחטא המרגלים. אבל גם לפני חטא המרגלים. כשאין מים העם רוצה למצרים, כשאין אוכל העם רוצה למצרים, כשהאוכל לא מספיק טעים העם רוצה למצרים, בשנה הארבעים, בניהם של היוצאים ממצרים מתלוננים למה יצאנו ממצרים, ואפילו בימי ישעיהו יש לישעיהו ויכוח גדול עם בני דורו הנשענים על מצרים.

וזה לא התחום היחיד שבו אנו מוצאים את מצרים בפרשה. לכאורה, מטרת כל הנס הגדול היא מצרים. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו". ואכן, מצרים יודעים: "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". למה נכבד ה' בפרעה ובפרשיו? לא עדיף שיכבד בתוך בני ישראל? מה התועלת בכך שידעו מצרים את ה'? הלא זה הדבר האחרון שידעו בחייהם? מיד אחרי שידעו הם ימותו.

המטרה היא לא שידעו מצרים את ה'. המטרה  היא לא שיאמרו מצרים "כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". המטרה היא שישראל ידעו את ה' ויאמרו "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה … עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:  ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ:  … מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:  ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

זוהי המטרה, אבל היא עוברת דרך ידיעת מצרים.

למה בא משה אל פרעה באמצעות טריקים חרטומאיים? למה הוא משחק במגרש המצרי?

כי ישראל מוכנים להכיר בה' רק אם גם מצרים מכירה בו.

ישראל מאמינים בה', אבל הם מאמינים גם במוסכמות של המעצמה הגדולה של דורם. ידידתנו הגדולה שמעבר לים, או שבתוך הים, או שמתה על שפת הים, ואנחנו מתים עליה.

בני ישראל חיים בתפישה שלפיה לא להאמין במוסכמות המצריות זה ממש לא לעניין, זה פרימיטיבי, זה חשוך. אנחנו נאורים ומאמינים במדע ובמודרנה המקובלת, כי אנשים מודרניים אנחנו. ההגדרה של מודרני הוא מי שמאמין בכל דור ודור במוסכמות של פרעה של דורו. אחרי שמצרים מכירים בה', מסתבר שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני. ברוך ה'.

בכל דור ודור רואה אדם את עצמו כעבד למצרי של דורו, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולצאת מתחת ידי פרעה של תקופתו. להכיר שיש לעולם מלך אחד שערכיו הם הקובעים: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

עם זה נוכל להגיע להר סיני. שם יוכל ישראל להאמין לא מפני שמצרים מאמינים, אלא כי מצרים כבר לא רלוונטיים עוד. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

שירת הים רואה את ה' ביחס למצרים. היא מהללת את ה' בכך שהוא גבר על המצרים, שהוא יותר חזק מהמצרים, ושהוא יותר חזק מאלי מצרים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". ה' מולך על כל העולם, אבל הוא ראשון בין שוים. הוא בשורה אחת עם המצרים.

מעמד הר סיני עולה בדרגה. אין צורך עוד להתייחס למצרים. מצרים מיצגת את השלילה, הפרימיטיביות והרוע: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".