תגובתה המבוהלת והמפוחדת של הנהגת מדינת ישראל, ביחס לתוצאות פעולת השייטת, חושפת את דרך הסתכלותה על יחסי החוץ של מדינת ישראל. היחס הרופס אותו מגלים ראש הממשלה ושר הבטחון, כלפי תגובות העולם, בכך שהם משחררים את כל משתתפי המשט, כולל אנשי הג'יהאד העולמי שעליה, מעידים על השחיקה בגאוותם הלאומית.
הלך הרוח של השמאל-מרכז (ואפילו של חלקים בימין) בארץ כיום, הוא שאסור לנו להביא למצב בו מדינות זרות יגנו אותנו. אנחנו חייבים לפעול רק בגיבוי בינלאומי, בעיקר של ארה"ב. לדעתם חלילה לנו לעשות פעולות ללא קבלת אישור מהבית הלבן, ובודאי שאסור לנו לפעול באופן שיפגע באינטרסים האמריקניים במזרח התיכון. במילים אחרות, קצת פחות גבוהות: "אסור לנו להרגיז את האמריקנים".
השקפה זו של המחנה הציוני-חילוני בארץ, איננה חדשה. דרך התנהגות זו הייתה מנת חלקו של העולם הדתי האנטי-ציוני בתקופה שלפני השואה הנוראה. תוך כדי שינון המנטרה "אסור למרוד באומות העולם", מטבע שחוק של אחת מ'שלוש השבועות', התנגדו וחיבלו ראשי הצבור הדתי אנטי-ציוני באירופה ככל יכלתם, בכל ניסיון לעלות לארץ ישראל, ולהקים כאן את המדינה. קודם לכן, הם אף פעלו למנוע את הצהרת בלפור. 'שלוש השבועות', לפיהם כביכול אסור למרוד בגויים, ואסור לעלות לארץ ישראל בצורה המונית ואסור לפעול כדי לקרב את הגאולה, הם דברי אגדה בסוף מסכת כתובות שלא נפסקו להלכה אף לא על ידי פוסק אחד, הפכו בעולם האנטי-ציוני לעיקר מעיקרי האמונה. בעניין זה, כדאי להזכיר, שגדולי חכמי ישראל כבר לפני למעלה מ-350 שנה, ביניהם ר' משה חגיז, התבטאו על שבועות אלו שאינן אלא "צפצופים", חסרי משמעות הלכתית, ואף פחות מזה.
השקפת עולם זו, שעדיין קיימת בפלגים מסוימים בחלקים ידועים בעולם הדתי האנטי-ציוני, עשתה את דרכה אל הציבור הציוני-חילוני, וכיום הטילה על כל הצבוריות הישראלית רוח כניעה זחילה והשתפלות במיטב המסורת הגלותית המחפירה. אבל אם במהלך גלות ארוכה ומרה זו זחלנו על הארץ בפני איומיו של כל גוי וכל קוזק, בלית ברירה, כיום זחילה זו הופכת לנחלת ראשי המערכת הפוליטית ואף הביטחונית. גם מבלי להיות מודעים לכך, פועלים מנהיגים המתיימרים להיות ציוניים, כממשיכי דרכו של הרבי מסאטמר. מחוץ לחרפה, ומחוץ להשפלה הלאומית, ראשי המדינה לא מצליחים להבין שגלותיות זו מזמינה לחץ נוסף, ותביא עלינו עוד ועוד התקפות.
אולם מסתבר, ב"ה, שעם ישראל איתן יותר מהמנהיגים שלו. היציאה הספונטנית של המוני עם ישראל, בכל עיר ויישוב, להפגנת תמיכה בצה"ל ובלוחמים הנפלאים של השייטת, מראה כי הציבור לא מוכן לכניעה הלאומית הזו. הציבור דורש ממנהיגיו עמידה איתנה כנגד המתקפה התקשורתית. גאווה לאומית, ולא התרפסות.
בהתייחסות לפרשת השבוע, במקום ההסתכלות התבוסתנית של המרגלים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", צריכה לבוא הקריאה של "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
קברניטי המדינה חייבים להפסיק לחשוב בצורה גלותית של "מה יגיד הפריץ?", ולהתחיל לחשוב, ובעיקר לפעול באופן שיעיד כי מדינת ישראל היא מדינה ריבונית ועצמאית, ולא עוד כוכב בדגל של עם אחר. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" לכל הפחות לכשהוא מגן על עצמו ועל עתיד בניו.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
