הרב דוד פוקס זצ"ל, מצית האש הגדולה של התשוקה ליושרה, לכנות, לאמת, לתורה. מורה דרך בשיטה חינוכית שהציבה יעדים ומטרות עילאיות, כמעט בלתי נתפשות, בפני כל מי שסבב אותו (גם בפני אלה, כמוני, שלא למדו בכיתתו).

סרגל מוסרי שלאורו מתכוונים החותרים לדייק את חייהם, ולכוון אותם באמת. מתפלל גדול, שהטביע את חותם התפילה בכוונה, בשלמות האמירה, בעמידה פשוטה לפני ה'.

מסור. מסור לתורה. מסור לתלמידיו. מסור למשימתו הגדולה. מי שהניע אותנו ללמוד עימו בימי חמישי משעה 22:00 בלילה, לאחר מכן ללכת ללמוד בחברותות בישיבת 'קול תורה' עד השעות הקטנות של הלילה, אך – לקום בבקר לתפילה בזמן ולהשתתף בלימודים הרגילים.

מי שיצר מוקד משיכה בבית המדרש, והניע אותנו ללמוד הרבה מעבר לתוכנית הלימודים שהיינו חייבים בה.

מי שקרע את המסווה מעלינו בשעה שהיינו לובשים מסכות, ולימד אותנו ישרות מהי.

מי שהגשים בכל אורחות חייו את מה שהוא חינך לו. אומר ועושה. קושט עצמו. מופת מהלך. ולא פחות מכך, מי שהשתנה גם בגיל מבוגר, ודווקא הוא הפך לתדהמתנו להיות מורה הדרך של המוסדות לתלמידים שלא מצאו מנוח לכף רגלם במוסדות המסודרים והרגילים. ולימד בשינוי זה על יכולת ההשתחררות מהקיבעון, על התנועה הנפשית המחפשת תמיד, על אהבה גדולה לאנשים ולתורה, על "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

מי שאני חב לו את חיי הרוחניים, שבלעדיו אנה הייתי בא בעולמה של תורה ושל מוסר.