והתחבורה הציבורית נסעה ועכשיו מתחיל המבחן.

שבת נכנסה למרחב השוק החופשי, למרחב הבחירה גם בפן הפומבי שלה. כבר מזמן האיסור של "אל יצא ממקומו ביום השביעי "מצוי במשבר, השבוע הגיעה החותמת.

כל עוד הציבוריות שבתה, היה קל לא לעסוק בכך. אבל עכשיו שמגיע המכה בפטיש לכך שהציבוריות בחלקים רבים במדינת ישראל לא שובתת, חובת ההוכחה עלינו.

יש תחרות, איזו שבת אנו רוצים, איזו שבת אנו מקדמים. ונושאי שם שמים צריכים עכשיו להתייחס ברצינות לשאלת היסוד, איך מראים שלא טוב לוותר על השבת המסורתית, איך אין יום מנוחה שיכול להחליף את השבת על דקדוקיה.

איך מתי שמאמצים מנהגים חדשים, מאבדים עומק שיכול לבוא רק דרך הכלים הישנים.

צריך להאיר מחדש את הכלים הישנים. לא למנוע, לא לריב- אלא להציע את היופי, העומק והמחויבות בשבת של פעם. לדבר את התורה, המשנה, האגדה- בצורה שנשמעת בדורנו.

לא בגלל שהשבת היא מתנה סוציאלית, לא בגלל שזה יום של ניתוק מטכנולוגיה- השבת היא אכן כאלה, אבל זו לא הסיבה לשבת, הסיבה לשבת היא בגלל השבת עצמה.

גביזון מדן זה מקסים, אבל לא לשם אני שואף, אני שואף לכך שעם ישראל ירצה בשבת, יהיה מושקע בשמירתה. שהשבת תהפוך מעול לעצה וצוותא עם מה שהיא מציעה. האם זה קצת ישנה אותה בפרקטיקה? האם יהיו שבתות הרבה? אולי.

אבל אם נוותר על התחרות, שבת תהפוך (ואולי כבר הפכה) ליום מנוחה, כמו Sunday, והקב"ה יודע ואנו יודעים שהיא הרבה מעבר לזה.

ואם לא נהיה מוכנים לעלות על מגרש התחרות וננסה לכפות, השבת תפסיד.

ואני מאמין שאם נתחרה כמו שצריך – ברור שהשבת תנצח, כי מה זה תחבורה ציבורית לעומת יום הנצח? לעומת הארמון שבזמן.

דוגמא לשיח מעין זה נמצא בספרו קטן הכמות אך רב האיכות של השל, שדיבר על סגולת השבת עצמה. על קדושה ולא על סוציאליה.

האם שנדבר כך האוטובוסים יפסיקו ליסוע? לא יודע. אבל אז יהיה יותר ברור מה הנושא, על מה בכלל אנו דנים.

תנו לאוטובוסים ליסוע ובואו ניאבק לא על הסימפטומים אלא על השורש ונחזיר את השבת למקומה הראוי לה.

זה לא יהיה מהר, אנחנו בפיגור, אבל אני מאמין שהשבת מסוגלת לכך.