סופו הבלתי מבורר עדיין של משט התמיכה באויב מעמיד שוב את עם ישראל בדילמת הלחימה והמוסר. רסיסי המידע המגיעים אלינו מן הים מראים תמונה לא נעימה. תמונה שהלב היהודי מתבלבל קצת כאשר הוא נחשף אליה.
האמת שהדילמה והבלבול קיימים כבר מזה זמן רב. זה לא משהו שהתחיל במשט הזה. המשט היה רק הדחיפה הקטנה אל תוך הבור העמוק שכורים ארגוני שמאל במשך שנים לצה"ל.
במשך השנים האחרונות פעילי שמאל מפגינים יד ביד עם האויב בכל מקום. תומכים באויב לאחר קרבות. מוציאים דוחות על התנהגות בלתי הולמת כביכול של חיילי צה"ל ועוד ועוד. הפעילים הללו מתייצבים בצורה עקבית לצד האויב ומביאים לטשטוש המושג אויב בצה"ל. פתאום מדובר באזרחים, ובפעילים. פתאום אין אויבים, חיילים, מחבלים.
לפני כל מבצע מוצא עצמו המפקד בדילמה. כיצד לא להגיע לעימות מול ארגוני השמאל. כיצד לא לפגוע באזרחים, בנשים בילדים. החשיבה עוברת מחשיבה כיצד להכניע את האויב לחשיבה כיצד לא לפגוע באויב.
כאשר בסוף כל אירוע עומדים חיילים ומפקדים מול משפטים וחקירות. מול גינויי וחרמות של ארגוני שמאל. הם אינם יכולים לעסוק בלחימה אלא כיצד להציל את עור גופם- ובצדק.
לא הקצין שלא נתן את הפקודה ולא החייל שלא ירה אשמים. האשמה כולה מונחת על כתפינו. האם אנו עומדים לצד חיילי צה"ל במלחמתם באויב או שאנחנו מפקירים את השטח לטשטוש המושגים שהופך את צה"ל מגוף לוחם שתפקידו להגן על עם ישראל לחברת כח אדם המבצעת כל החלטה של ממשלה תהיה אשר תהיה.
כל עוד אנחנו לא מכוונים את צה"ל למטרה ומסייעים לו בלחימה באויב, לא נוכל לזהות את הבעיה בסיכון חיי חיילים ושליחתם עם רובי פיינטבול אל מול אויבים מסוכנים. כאשר נבין ונסייע לצה"ל להתכוון למטרה, נוכל להבין שהמשט הוא משט תמיכה באויב וככזה הוא חלק מהאויב ואין צורך לחשוב כיצד לא לפגוע בהם אלא החשיבה צריכה להיות כיצד לפגוע, למנוע ולעכב כל דבר שקשור לאויב ומסכן את בטחון היהודים בארצם.
אריה ארבוס הוא ממקימי ארגון "בין הכוונות"
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
