אם הוא היה מת מהתקף לב: מחשבות על יום הזכרון לרבין

שוב מוצ"ש 'לך-לך', אור ל-יב' במרחשוון – 24 שנים אחרי.

א. במותו לא ציווה לנו כלום- העובדה שאדם מת, נפטר או נרצח, לא הופכת את פועלו לנכון וצודק. זו מניפולציה שכיחה ומקובלת, אך לא ראויה וגם לא רצויה. לא אוהב את השימוש המגוייס והמניפולטיבי הזה בגופות, לא כשהוא נעשה אחרי פיגועים ולא כשהוא נעשה אחרי רצח פוליטי.

ב. לא "יום רבין" ולא "מורשת רבין" – בלי להיכנס לדיון האם צריך לזכור את רבין כרמטכ"ל המפואר של מלחמת ששת הימים, או כמי שניסה להביא שלום ויצא לו הסכם אוסלו, שאלת פועלו של האיש הגדול שהיה אסור שתהיה במרכז הדיון. אם הוא היה מת מהתקף לב באותו יום, איש לא היה חושב להקדיש יום לעיסוק במורשתו.

ג. לא "התנגדות לאלימות"- תמיד טוב להתנגד לאלימות. מין מסר ג'וקר שתמיד עובד ומערכות חינוך גם מקדישות לו די הרבה משאבים. לשים את רצח רבין על הסקאלה של שאר מעשי הרצח- הפליליים, המשפחתיים, הלאומניים או על כל רקע אחר, גם הוא פספוס והקטנה של חשיבות היום הזה.

ד. לא "השסעים בחברה הישראלית"- החברה הישראלית שסועה בהחלט, והדבר מסכן את עתידנו וצריך להדיר שינה מעינינו. הייתי מקדיש לנושא הזה שפע של תשומת לב, אך הקשר לרצח רבין רופף למדי. לא השסעים הובילו לרצח. אם כבר הרצח הנורא הזה, הוא שיצר והעמיק כמה מהשסעים הללו.

ה. לא "מעגלי שיח"- השתתפתי באלף כאלה בחיי. וכמעט תמיד זה היה חסר ערך, במיוחד כשמדובר במפגש חד פעמי ולא בתהליך ארוך ומונחה היטב. חשוב ללמוד לדבר על מחלוקות, לנפץ סטיגמות, לפתח סובלנות ולהכיר את השונה. אך מחקרים הראו שבדרך כלל המעגלים הללו משיגים בדיוק את האפקט ההפוך; הסטיגמות נשארות במקומן והזר שפגשתי הוא פשוט "לא כמוהם".

ו. לא "רחל אימנו"- גם כי יום פטירת רחל הוא יא' מרחשוון ויום הרצח הוא יב'. גם כי אינספור מקורות קדומים מראים שהתאריך הזה בשום אופן אינו יום פטירת רחל. וגם כי לא משנה מה התוכן שיוצקים למושג המעורפל, המוזר והמיותר של "יום פטירת רחל אמנו", הוא עלול להשכיח ולהעיב על מסרים הרבה יותר חשובים ואקטואליים (שמא זו חלילה המטרה?)

אז מה כן?

א. יב' במרחשוון הוא "יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה".

ב. הנושא הוא "רצח מנהיגנו הנבחר בידי אחד מאיתנו". ודוק – "מנהיגנו" ו"מאיתנו" בגוף ראשון רבים. לא המנהיג שלהם נרצח, ולא אחד מהם רצח.

ג. זה יכול לקרות שוב.

ד. קראתי שוב את ג' ויש לי צמרמורת.

ה. באופן אבסורדי ומתסכל – בכדי שנמנע הישנות טרגדיה כזו, חשוב יותר להבין את עמדתו ומחשבותיו של הרוצח, מאשר את דמותו ופועלו של הנרצח.

ו. הצבת הארץ מעל המדינה והעדפת ה"תורה" על פני העם, הן חלק מהעוול והפשע שבמעשה הזה.

ז. כשאדם יורה בראש הממשלה, הוא לא פוגע באדם ספציפי ולא מחבל בעמדה או במהלך מסוים, הוא רוצח את השיטה. את ההסכמה הבסיסית ביותר שעליה יושב הקיום המשותף שלנו.

ח. העובדה ש-23 שנים אחרי הרצח, קבוצות רבות בחברה הישראלית חשות ניכור כלפי היום הזה, בעוד קבוצות אחרות מנכסות אותו לעצמן בלבד, היא ההצלחה הכי גדולה של הרוצח- הדבק הבסיסי ביותר שאמור להחזיק אותנו התפורר.

ט. ראש הממשלה הוא לא אדם פרטי ולא עוד ראש מפלגה גדולה. אפשר לא לאהוב את זה אך בניגוד לכל האחרים, הוא המנהיג גם של מי ששונא אותו. מי שפוגע בו, פוגע בכל אחד ואחת מאיתנו.

י. רוצחים יש לנו לצערי המון. אך מי שרוצח את ראש הממשלה לא רק הורג אדם אלא פוגע קשות במדינה כולה, ביסוד קיומנו. בשנים האחרונות משתמשים בביטוי הזה קצת יותר מדי, ונושאים אותו לשווא וחבל, אך חשוב להבין – יגאל עמיר הוא לא סתם רוצח. הוא בוגד.