הגיע הזמן לשים את זה על השולחן: אנחנו ממש לא הסיפור כאן

כשלושים אלף עולים נוחתים בישראל כל שנה. על פי נתונים לא רשמיים, כי אלה באמת נתונים מביישים, כרבע מהם חוזרים לארצות המוצא בגלל קליטה לא מוצלחת. מה אנחנו עושים עם זה?

נשים את זה על השולחן: אנחנו ממש לא הסיפור כאן!
  עליית בני מנשה מהודו, מארס 2018 (Photo by Yossi Zamir/Flash90)

אני זוכר שבכיתה ז' הגיע לבית הספר שלי בירושלים ילד מתוק וביישן בשם מארק. מארק עלה עם משפחתו מבוסטון וידע עברית בצורה יחסית טובה, אבל הוא עשה טעות אחת פטאלית: הוא דיבר עם מבטא. כמה צחקנו עליו, זה היה נורא. אני מתכווץ מבושה רק לכתוב את השורות האלה.

הוא ניסה וניסה להשתלב בחבורות השונות בכיתה, במשחקי הכדורגל בהפסקה ובקבוצות הלמידה בשיעור מדעים עם המורה נחמה, אבל המבטא לא עזב אותו, וכל פעם שהוא דיבר נשמע גיחוך בחלל החדר. איך הוא שרד את זה אני לא יודע. אני פשוט יודע שכשעברתי בכיתה ט' לקליבלנד בארצות הברית ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי דובר שפה אחרת מהשפה המדוברת, ועוד עם מבטא ישראלי כבד, לא הצלחתי לסלוח לעצמי על הדרך בה התנהגתי למארק.

אנחנו, הישראלים, אוהבים לדבר על המשמעות של ארץ ישראל עבורנו. זוהי ארץ חמדת אבות. זו הארץ המובטחת. הרי אנחנו מגשימים את חזון כל הדורות, לחיות כעם חופשי בארצנו. אבל אנחנו שוכחים פרט קטן אחד – לא אנחנו הגשמנו את החזון.

כי החזון אמנם מדבר על הקמת מדינה ריבונית וייסוד חברת מופת בארץ ישראל, אבל הוא גם כולל בתוכו את המילים "לעלות ארצה". כי החזון, מה לעשות, נכתב בחו"ל. החזון נכתב במאות ואלפי שנים של גלות ונדודים, כשכל מה שרצינו היה לעלות סוף סוף לארץ משלנו. הוא לקח בחשבון את המחירים העצומים שניאלץ לשלם על הגירה לארץ אחרת והתחלה של הפרויקט הציוני מחדש, אבל בדיוק לכן אנחנו זוכרים את התקווה גם כשהיא בת שנות אלפיים.

והתקווה הזאת לא התחילה כשיצאנו לגלות בית שני. היא הייתה קיימת כבר בחורבן בית ראשון כשזקני העם ייחלו לחזור ארצה ורק חיכו להזדמנות. היא היתה קיימת במדבר, כשיצאנו ממצרים ורק חיכינו להיכנס לארץ משלנו ולהקים מדינה, או לפחות בית עם נחלה ושדה שאפשר להתפרנס ממנו. היא היתה קיימת אצל יעקב אבינו, שהיה חייב לעזוב את הארץ כשברח מעשיו אבל התפלל לחזור לארץ למרות כל המכשולים. והיא היתה קיימת לראשונה אצל אברהם אבינו, שקיבל צו אלוקי לעזוב את החיים שלו ולהתחיל אותם מחדש בארץ לא זרועה.

כי אנחנו, עם ישראל, חיים יותר שנים בגולה מאשר בישראל. הקיום שלנו הוגדר בגולה, החזון שלנו נוצר בגולה, התורה שלנו ניתנה בגולה, והספרות הענפה ביותר שלנו נכתבה בגולה. לאורך כל השנים ייחלנו לחזור ארצה, וגם אם לא פעלנו למען זה, חיכינו שזה יקרה. אלה שנשארו בישראל לא באמת הגשימו את חזון הנביאים.

מי שהגשימו את חזון הנביאים הם העולים ארצה. אלה שעזבו את ביתם הנח, את עבודתם, את קהילתם, את אורח חייהם ואת כל עולמם, והגיעו כדי להתחיל חיים חדשים בישראל. ומי שעדיין מגשימים את חזון הנביאים, למרות שזה כבר לא טרנד, למרות שגלי העלייה הגדולים כבר עברו, למרות שהעולם המערבי חי בתרבות שפע שלא ידענו כמותה מעולם, הם העולים שמגיעים לארץ מדי שנה.

כשלושים אלף עולים נוחתים בישראל כל שנה. רובם מברית המועצות לשעבר, מיעוטם ממדינות המערב. על פי נתונים לא רשמיים, כי אלה באמת נתונים מביישים, כרבע מהם חוזרים לארצות המוצא בגלל קליטה לא מוצלחת. מה אנחנו עושים עם זה? איפה ההערכה הגדולה שהעולים צריכים לקבל? איפה החיבוק החם והאימוץ על ידי המדינה, העיריות, הקהילות והיחידים? איפה הפרסים שמגיע להם על כך שעזבו הכל והגיעו לארצנו הקטנטונת, פעמים רבות לפני שבכלל סגרו מקום עבודה? אנחנו מחטיאים את קהל היעד העיקרי שצריך להעלות על נס כאן – את העולים ארצה.

חס ושלום אינני בא בביקורת לארגונים שמתעסקים בקליטת עליה. הם רבים ועושים עבודה נפלאה. אך הם לא מספיקים. כולנו צריכים להבין את סדר העדיפויות האמיתי כאן, להבין שלא ארץ ישראל היא הנקודה, אלא העלייה אליה.

היום מציינים את יום העליה. מישהו שמע על היום הזה? אשמח לשמוע על יותר ממאה אנשים וארגונים שחוגגים אותו. אולי הגיע הזמן שנסב את תשומת ליבנו לגיבורים ולגיבורות שיושבים בינינו, נאבקים כדי ללמוד איך להיות אזרחים ישראלים שווים מן המניין כשבעצם אנחנו צריכים ללמוד מהם איך לקיים את הצו האלמותי, שהתחיל את האומה היהודית לפני 3000 שנה ומהדהד בחלל עד היום "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך."

 

נתנאל אפק, מנכ"ל החוויה היזרעאלית, בוגר מכון מנדל ויזם חברתי בתחום יהדות התפוצות וקליטת עלייה.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו