האם בפעם הבאה יהיה אחרת?

הבה נתנתק לרגע מהסיפור הספציפי, כי יהיה אחר, ונשאל את השאלה העקרונית: האם כשיהיה רצון לעשות מופע התרמה בעולם הנאמן להלכה בלי לפגוע בעולם הנאמן לחובת השוויון ואי-ההרחקה תימצא דרך לעשות זאת? כנראה שלא.

אחרי שמקלפים את כל הקליפות הבעייתיות- כל צד בא בכנות עם אמונתו. האמונה שדווקא בשל יופייה וייחודה של השירה הנשית- היא אסורה לגברים; האמונה שדווקא בשל העובדה שלא ניתן לסבול שום סוג של איסור על מישהו להופיע- אירוע כזה אסור, בוודאי כשמדובר בהקשר ממלכתי.

וכאמור, אחרי שמתעלמים מהקליפות, כל הצדדים מאמינים באמונה שלמה בדבר- מה שלא ניתן לוותר בו; הם גם מסוגלים להבין, אם ירצו באמת, שגם הצד האחר מאמין באמונה שלמה בדרכו. ואם כן, ההתנגשות היא בלתי נמנעת, וניסיונות כיפוף הידיים לא יצליחו. ואין לנו אלא לפנות לדרך אחרת. טובה פחות. קשה. אבל אפשר שאין ברירה. ואפשר שהיא קיימת, למן האפשרות לגרום לאנשים לתרום גם בלי הופעות, ועד להכרעה שבאופן ממלכתי לא יהיו אירועים כאלה, ועוד אין-ספור אפשרויות.

אך התנאי הבלתי ניתן להתפשר עליו הוא האמון בכנות של כל אחד מהצדדים. שאם לא כן- אין שום סיכוי למצוא דרך משותפת. האמון ההדדי בגרעין הלב הטהור של האמונה – גם של הצד השני – הוא חיוני, גם כשאנו מניחים שהתלבשו עליו הרבה קליפות.

=======

המאמר הקצר התפרסם בקבוצות 'זיקים' בהן מפרסם הרב יובל שרלו מאמרים קצרים מדי ערב