כידוע, אחד מסימני ההכר של יהודי הוא הרחמנות. כל המתגורר בשכונה חרדית ידע להעיד על הרכבים הסובבים ברחובות כמעט דבר יום ביומו, רמקול מותקן על גגם, וזועקים, מנסים לגעת בנפשו הרגישה של עובר האורח היהודי "יהודים רחמנים בני רחמנים, חוסו על…” פעם קורא הכרוז לחוס על יתום, ופעם על אלמנה, פעם מדובר באברך שנפל למשכב ופעם בבחור העומד לינשא ומצבו הכלכלי בכי רע.
חולם אני על יום בו יעברו אותם רכבים ברחובות ויזעקו "יהודים רחמנים בני רחמנים, חוסו על בריותיו של הקב"ה, חוסו על התרנגולות". לצערי חושש אני שאך חלום הוא זה וככזה ישאר. הזלזול בבעלי חיים נטמע כל כך עד שמן הסתם כעת, בעת קריאת המאמר, רבים מגחכים, משועשעים. תרנגולות? מה לנו ולהם?
מסתבר שהתפיסה המעוותת לפיה בעלי החיים אינם בעלי כאב וצער, ולפיה מכיון שנמצא היתר לאכול את בשרם, הרי שהותרה כלפיהם כל דרך של עינוי וזוועה, פשתה בציבור.
את זכויות בעלי החיים והדאגה לתנאיהם, כך אומרים רבים, נותיר למשוגעים ולמשועממים 'יפי הנפש'. משום מה שכחו לומדי התורה את כל אותם איסורים רבים שנועדו לדאוג לבעלי החיים, איסור שחיטת האם ובנה ביום אחד שכן כדברי הרמב"ן "אין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם", וכן שחיטה מהצואר על ידי סכין חד כדי "שלא נצער בעלי החיים יותר מדי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם" כדברי ספר החינוך. וב'ספר חסידים': "אם עשה צער לבהמה בחינם כמו שמשים עליה משאוי יותר מכדי הראוי ומכה אותה והיא אינה יכולה ללכת, בא לדין על שציער בעל חי… עתיד הקב"ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותם במגפיים". שכחו אותם לומדי תורה את דברי רבי יוחנן במדרש הגדול "צער בעלי חיים דאורייתא הוא דכתיב: על מה הכית אתונך?”.
בשבוע שעבר הפגינו מול כנסת לא יותר מעשרים חבר'ה צעירים, חילונים כולם, נגד החלטת משרד החקלאות להקים לולי ענק של כלובי סוללה. כל המברר מעט יגלה למרבה החרדה כי כלובי הסוללה הם כלובי עינוי מחרידים. קריאתם של המפגינים 'ישראל יוצאת מהכלוב!' כלל לא עסקה בשאלה הצמחונית, אלא במוסר הבסיסי לפיו גם אם שוחטים חיה אין שום צידוק בעולם להחזיק אותה בתת תנאים עד שחיטתה. ידוע לנו ביהדות כי על אדם שבית הדין החליט להרוג חל הכלל: ברור לו מיתה יפה. אל תענה ואל תתאכזר לחינם.
תרנגולות הנדחסות אל תוך כלובי סוללה מוצאות עצמן במאבק על מקום עמידה. השהות הצפופה גורמת למלחמות בין התרנגולות, מלחמת השרדות על מקום בו יוכלו לעמוד ולנוח. אך בכלוב אין מקום כזה. רגלי התרנגולות מתעוותות לאחר זמן, ודאי שאין להם מקום למתוח כנפיים, וכאילו לא די בכך רצפת בכלוב עשויה מחוט תיל אלכסוני הפוצע את התרנגולות.
מסתבר שלמרות השתיקה הכללית גם בציבור הדתי יש מי שהרימו את הכפפה. בעלון ארגון רבני 'צוהר' פורסמה השבת כתבתה של בת ציון שלומי ובה עדות מזעזעת על תנאי התרנגולות בכלובי הסוללה "אחד מחברינו הטובים במושב… היה יוצא מהסככה הענקית והמצחינה עם גוויות התרנגולות שמתו בלילה מחולי, תשישות והקרבות שבין דרי הלול הצפופים עד אפס מקום… ראינו את לול התרנגולות מטילות הביצים העומדות צפופות על מדפים אלכסוניים מרשת ברזל מהדסות במקומן ביום ובליל מאחר ואין להם אפשרות לעמוד כהלכה על הרשת או למצוא תנוחה סבירה".
האכזריות וטמטום הלב אינם יודעים גבול. לשם פיטום כרסם, בעודם יושבים בנחת על כרוסאותיהם, מוכנים רבים לתת יד פסיבית לרמיסת ואמלול חייהם של המוני תרנגולות. שינופחו באופן מלאכותי, שיזורז קצב ההטלה על ידי תאורה חזקה בלילה המהווה תחליף לאור יום, שיצטופפו התרנגולות למשך כל חייהם, שילחמו, שגופם המעוות ישבר, העיקר שתהיה לנו חביתת בוקר. הרי התרנגולות לא יודעות לדבר, זעקתם תשאר כלואה בתוך הכלובים.
התרנגולות אינן יכולות לדרוש את הזכות הבסיסית שלהם לחיים נטולי עינוי בידי אדם, אך אנחנו יכולים. בידינו לדרוש את זכותם, בידינו לקנות ביצי חופש או ביצים אורגניות בלבד, ולהפגין בקול גדול ונסער "ישראל יוצאת מהכלוב".
לא יתכן שמדינות רבות ביניהם קליפורניה, האיחוד האירופי ועוד החרימו את כלובי הסוללה, ומדינת העם היהודי תתקצב חצי מליארד שקל להקמת כלובים נוספים.
מי שמבקש רחמנות, עליו להוכיח רחמים, ולא רק כלפי מי שמסוגל לבקשו אלא כלפי כל מי שמגיע לו. כן, גם בעלי חיים אסור לצער.
מורדי מילר, תלמיד ישיבת 'הר עציון' ועורך פלפול ב'עולם קטן'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
