לא זוכר מתי בפעם האחרונה צמתי ביום כיפור. אולי כנער מכיוון שגדלתי בסביבה מסורתית וגם זה אולי לא היה באופן מלא. מה שכן זכור לי שבגיל 17 החלטתי שאין טעם בכלל להתלבט ואני לא אנסה לצום יותר ביום כיפור, וככה בעודי מהרהר לי על כך כשאני הולך ברחוב אני שומע מישהו קורא לי.

בחור שיצא מבית כנסת בסביבה שאל אותי אם אני אוכל להשלים מניין שהיה חסר להם בתפילה הבוקר. הסכמתי. והנה רבע יובל לאחר מכן כמה שבועות לפני תקופת החגים קרה לי דבר נורא: איבדתי את תיק הצילום שלי בשווי אלפי שקלים כשנסעתי באוטובוס. זה היה יום שישי ולא היה בכלל אם מי לדבר. אני קטן האמונה כבר הרמתי ידיים ורק רעייתי שמרה על אופטימיות. הייתי כל כך נואש שבליבי נדרתי שאם התיק יימצא (זהו מקור פרנסתי) אצום השנה בכיפור והנה ביום ראשון בצהרים קיבלתי הודעה מחברת 'קווים' שנהג אוטובוס בשם אסאלי נידם מצא את התיק והוא מחכה לי.

אצלנו בקרית אונו התפתח מנהג בו ביום הכיפורים הגרעין התורני המקומי 'מעיינות' הופך את אולם הספורט הענק של חטיבת הביניים המקומית לאולם תפילה עם כיסאות, ארון קודש ודפי הסבר. דווקא משום כך השילוב הזה של מקום חף מקדושה ביתר ימי השנה שהופך פעם בשנה למקום בו רעש משחקי הכדור מוחלף בתפילות מרוממות ושירה מלבבת זה מה שגורם ללא מעט חילונים וכאלה שבית הכנסת זר להם להגיע למקום ולהרגיש בבית. למרות כל זאת אני חייב לציין שזה לא פשוט כלל וכלל למי שלא מכיר את כללי הטקס ואת רזי התפילות להתחבר ולהשתלב בריטואל היפה של תפילות יום הכיפורים.

אני מדמה זאת לחבורת אנשים שמתאמנת שנים על גבי שנים לקראת הצגה ופתאום לקפוץ באמצע החזרות ולנסות להבין את משמעות המילים, את השפה שהיא לעיתים מליצית, חלקה בארמית ובחלקה היא סוג של ראשי תיבות שלא לדבר על קצב התפילה, הניגונים ומתי לעמוד ומתי להפסיק. מזל שאני לא מוותר והייתי צריך 'להציק' לכמה מתפללים כדי שיסבירו לי דברים שמבחינתם זה סוג של א.ב.

בתפילת נעילה כבר ספרתי את הדקות כי הבטן שלחה אותות מצוקה ורק רציתי שזה ייגמר אבל מתישהוא ב'כל נדרי' היו רגעים שנסחפתי עם התפילה וזאת הייתה חוויה מדיטטיבית. וקרה עוד דבר מופלא: לאחר כל נדרי נפתח מעגל שיח וישבנו כמה גברים לצד כמה נשים שאורח הכבוד היה הרב יצחק סבתו מישיבת מצפה יריחו (אותו מקום ממנו הגיעו חברי הגרעין התורני לקרית אונו) ודיבר על הרעיון של התפתחות ושלמות בנפש האדם וזה היה מעניין.

לאחר ששאלתי אותו האם גם האל מתפתח עברנו למעגל מצומצם יותר בו התפתחה ביני לבינו שיג ושיח שהותיר בי רושם עז גם על המאזינים. שיח שדווקא בימים אלו של קיטוב יש בו מסר אופטימי. גיליתי שבניגוד ללא מעט רבנים שפגשתי יש גם רבנים שלא חושבים באופן דיכוטומי במושגים של שחור ולבן אלא בעלי חשיבה מורכבת שמוכנים לאתגר את התפיסות האמוניות הבסיסיות ביותר. חשתי שכאשר דיון נעשה לשם שמיים ולא לשם ביסוס הטיעונים שלך או הניסיון להוציא את בר הפלוגתא כאדם טועה רק במקום הזה תיתכן למידה אמיתית וכך הרגשתי.

כמה ימים לאחר מכן ידיד הפייסבוק שלי ליאור טל שעומד בראש בית המדרש הפלורליסטי של 'קולות' שלח לי מאמר שכתב לפני בדיוק מאה שנה האדמו"ר החילוני (בלי מירכאות) א.ד גורדון בו הוא קובע את 'הלכות מלחמת הדיעות' ובטקסט שהמקדים את זמנו הוא קובע באופן מעורר השתאות, "כי שני בעלי דעה, רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים, הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים, ומשלימים זה את זה, במסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקוּדה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים וכשהם עולים בבירור, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו".

 

איתן אלחדז הוא כתב צלם וחוקר טקסים ומנהגים ובחברה הישראלית