ביקורת סרטים: ג'וקר •צוחק אחרון

ג'וקר

פיניקס, באינטרפרטציה מעניינת, ששאובה ברובה מהסיפור "הבדיחה ההורגת" (קומיקס על סיפור המקור של הג'וקר) נותן משחק של אוסקר. פיניקס שואב את הדמות, בונה אותה בעדינות, לוקח אותה לעצמו ומפיח בה חיים מחדש.

מדובר על השקעה של דמות ברמה של ג'ים קארי באנדי קאופמן. ההבדל הוא שלקארי היה על מה להסתמך.

הסרט שואב אותך לחיי דיכאון של אדם פשוט, שברור לך שהוא קצת לא בסדר. הוא גר עם אימו, עובד בסוכנות של ליצנים, ובסך הכל רוצה להביא לעולם שמחה וחיוך. אבל אנשים מסכנים שכמותו מושכים רע ורוע.

יתר על כן, יש לו מעין מצב קליני של צחוק בלתי נשלט. ובמצבי לחץ זה מתפרץ. מתנכלים לו, לועגים לו. הוא בתחתית. ומה קורה לאדם שנשבר? איך הוא מתנהג? על איזה בסיס נפשי יושבת התנהגות לא "נורמטיבית"?

פיניקס חוקר את הנפש של הדמות המסכנה הזו ואיך היא הגיעה להיות מי שהיא: רוצח פסיכופט, שרק רוצה לראות את העולם נשרף.

הסרט נותן ביקורת על שירותי הפסיכולוגיה הציבוריים, על תכניות הטוקשואו, על הניכור וההתנכרות היום-יומית שבנאדם יכול לחוות בעולם שאנשים לא מסוגלים להכיל אדם שהוא קצת "שונה".

נחזור להתחלה- מדובר באחד סרטי הקומיקס האנושיים ביותר שנעשו, ללא כוחות מיוחדים, ללא סצנות מפוצצות ומתפוצצות. הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין, הוא "לוגאן", שמספר על וולברין המזדקן והעייף. אבל ההשוואה לא נכונה.

הדיוק הוא יותר בין "נהג מונית" ל"התפוז המכני". ולא לחינם הסרט מדורג למבוגרים בלבד. הסרט אלים, קשה, חשוף, נוגע בנקודות נפשיות ששורטות את הנשמה.

ולשאלה שכולם שואלים או ישאלו – לג'ר או פיניקס? אלו שתי דמויות שונות בתכלית. פיניקס עמוק יותר, לג'ר נהנה יותר.

סולם רייכרט:

הטוב: ביותר שראיתי מזה שנים ארוכות הרע: ללכת עוד פעם ולשלם עוד פעם. המכוער: אנשים שיגידו לכם שהם לא רואים "סרטי קומיקס".

*הסרט לא מתאים לילדים*