אפשר להגיד אותו עם הרבה פאתוס והתלהבות, אבל כשחושבים עליו בהיגיון, הטיעון ההיסטורי פשוט לא מחזיק מים. הרי רק אתמול עמד שר חוצנו, ישראל כץ, על בימת האו"ם והכריז בקול גדול: "ישראל היא בראש ובראשונה מדינת הלאום של העם היהודי. מתוקף אלפי שנות היסטוריה יהודית וזכותו של העם היהודי למולדתו".

הסיפור על אלפי שנות היסטוריה (ונתעלם כרגע מכך שברובן כלל לא היינו כאן, שלא באשמתנו) הוא נכון עובדתית. הבעיה היא שהוא חסר כל תוקף מוסרי, כל עוד לא מבררים את שאלת היסוד: איך מלכתחילה הרשינו לעצמנו להשתלט על ארץ זרה ולגרש ממנה את הכנענים, הפריזים והיבוסים שגרו בה. הרי מי שתופס בחוזקה בית השייך למישהו אחר, גם אם יישב בו אלפי שנים – ה'זכות ההיסטורית' שלו חסרת משמעות, כי היא מושתתת על גזילה. ואם נופל היסוד, הרי שכל הבניין קורס בין ברגע.

אין מנוס, השר כץ היקר, מלחזור אל הטיעון היהודי הבסיסי: הארץ הזו שייכת לנו כי בורא עולם הבטיח אותה לעם היהודי, צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב. זה היסוד שהוא ה'קושאן' שלנו על ארץ ישראל. מי יודע, אולי אם נרשה לעצמנו להגיד אותו, גם העולם הנאור, שחלקים נרחבים ממנו מאמינים בתנ"ך, יתחיל סוף סוף להקשיב לנו.

למה בכל זאת השר כץ, נתניהו שולחו וכך גם כל קודמיהם, מתחמקים מהדבר האמיתי ומעדיפים להיתלות בטיעון רעוע ולא משכנע? זו שאלה מרתקת ואתם מוזמנים להציע את תשובותיכם. הנה זו שלי: קשה לדבר על הזכות שאלוקים נתן לנו על הארץ וכתובה שחור על גבי לבן בתנ"ך, אם מתעלמים מעוד כמה דברים שכתובים שם, כמו למשל, החובות שאלוקים מטיל על העם היהודי ודרך החיים המיוחדת שלו הקרויה 'מצוות'.

נוח יותר להיתלות בעניין היסטורי רחוק ולשחרר את עצמנו ממחויבות לחיים יהודיים בהווה, רק שלא נתפלא אחרי זה שאף אחד לא משתכנע.