עכשיו, אחרי שבחרנו בצורה ריאלית ומושכלת, מבלי להיגרר להרפתקאות משונות הכוללות חבירה למפלגות חדשות וחסרות כל סיכוי, עכשיו אולי ניתן לדבר על מה שהיה מבלי שהלחץ מ'איבוד שלטון הימין' יטשטש את הכרתנו.

החיבור בין ה'ימין החדש' ו'הבית היהודי' לא נעשה רק מתוך הבנה שלא ניתן אחרת וזו הברירה היחידה.

בימים שקודם סגירת הרשימות היו שבדקו את האפשרות לחבר בין 'הבית היהודי', 'עוצמה יהודית' ומפלגת 'נעם'. רשימה שככל הנראה הייתה עוברת את אחוז החסימה, ואולי אף הייתה זוכה להישג לא פחות 'מרשים' מהרשימה שלבסוף נקבעה. רשימה שהייתה מאחדת תחת קורת גג אחת מפלגות שבאמת דומות זו לזו.

אולי הסיבה בגללה החיבור הזה לא צלח, איננה 'התנהלות עקשנית של בן גביר' וגם לא 'אנינות טעם' של חברי מפלגת נעם, שסירבו לשתף פעולה עם כל מי שלא למד לפחות חמש עשרה שנה בישיבת הר המור. אולי הסיבה בגללה בחרו ב'בית היהודי' ללכת עם בנט ושקד, הייתה שיקולים של רצון להיות יותר במיינסטרים, התייפייפות ובחירה ללכת עם מי ש'עובר מסך' יותר טוב גם בציבור החילוני.

מספר המנדטים הנמוך לו זכתה 'ימינה' איננו האסון הגדול ביותר שקרה לנו. איבוד זהותה של המפלגה הדתית לאומית, יחד עם חלקים מהציבור הדתי לאומי, הוא זה שעליו ראוי לבכות. בתוך טַרֵפת הבחירות והלחץ להשיג עוד מנדטים וכוח, מצאנו את עצמנו מסבירים לעצמנו בשלל תירוצים מדוע זה סביר והגיוני שנמליך עלינו מישהי שאיננה שומרת תורה ומצוות ורחוקה מאוד מסדר חיינו. זה שהבחירה הזו התגלתה כשגויה, והמושיעה מתל אביב לא משכה אפילו קול אחד 'ימינה', זה באמת באסה. זה שלא נשאר כלום מהפנים הרוחניות של הציבור שלנו אחרי בחירה כזו, זה כבר סכנת נשמות וכאב לב של ממש.

האחדות המדומה תולדה של מחשה שטחית

'עוד פעם מפלגים' ו'למה כל הזמן פירודים ומחלוקות', כך היו שתמהו. 'מדוע לא מסוגלים להתאחד', הם תהו. את הפירוד האמיתי אין איש שם על לב. פירוד בין הדבקים. פירוד בין אהבת ה', תורתו ומצוותיו ובין אהבת העם והארץ. האחדות המדוּמַה בין המפלגה הדתית לאומית, למפלגה הימנית ליברלית, היא תולדה של המחשבה השטחית, שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל והיכולת להיאבק על שלמותה של הארץ, תלוי בשאלה עד כמה חזק נכריז ש'לא נוותר יותר על אף גרגר אדמה' ו'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כי כך כתוב בתורה'.

ביחסים שלנו עם ארץ הקודש ישנה הדדיות – ושאלת הצלחתנו במלחמה שאנו נלחמים עליה תמיד תהיה תלויה בשאלה עד כמה אנחנו רחוקים מהמצב של "ותקיא הארץ את יושביה… ולא תקיא הארץ אתכם".

ככל שהנאמנות שלנו לדבר ה', זה שבתורה, בחז"ל, בדברי הראשונים והאחרונים, תגדל, תגדל לעומתה גם היכולת שלנו להיאבק ולנצח בכל מה שעוד תזמן לנו המציאות. באותה מידה, אם היחסים בינינו לבין התורה יישארו רק ברמה הערטילאית המופשטת, אם נדבר על 'ערכי התורה' אבל נהיה חסרים כל שייכות לכל קוץ ויוד שכתובים בספר שולחן ערוך, אם ביד אחת ננופף בתנ"ך כשנבוא לדבר בדבר זכותנו על הארץ, וביד השנייה נשפיל אותו ולא נהיה נאמנים לכל מה שכתוב בו, לא רק שלא נגייס מתוכנו כוחות לעמוד במאבק, אלא שהארץ עצמה כבר לא תהיה שותפה איתנו.

אז נכון ש'הכנסת היא לא בית כנסת' ו'פוליטיקה זה לא בית מדרש', אבל היא גם לא המקום בו מוותרים ומוכרים את כל הערכים בהם מאמינים ועבורם חיים. מסתבר גם שיש ציבור לא מבוטל, שהחיבור הזה מנע ממנו את האפשרות לתמוך ברשימה הדתית לאומית.

אביגדור ליברמן, נאהב את זה או לא, יצא למלחמה. עם סכין בין השיניים ומבט של 'קילר' בעיניים, הוא יצא לצוד את הדת במדינה. תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה בתלמודי תורה, חוק הגיוס ורפורמה במערך הגיור, הם הינם רק חלק מהמסרים בתעמולת הבחירות של האיש. ומולו, אצל אלו שהיו אמורים להיות אחראים על החיבור בין הדת למדינה… קול דממה דקה.

רבותי המומחים, יועצי התדמית, הקמפיינרים והיח"צנים, אתם פשוט טועים. הבחירה לשבת על הגדר ולא לומר דבר בעניין, איננה נכונה מעשית ועקרונית. קחו לעצמכם משימה ותשקיעו כמה שעות של שיטוט בתוך ים הנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ותגלו איפה נמצא עם ישראל בנוגע לכל מה שקשור ליחסים בין דת ומדינה. עם ישראל אוהב את התורה, אוהב את המסורת שלו, מאמין בן מאמין ומוכן אפילו לשלם על כך מחירים. השבת איננה עול ומועקה, חופה וקידושין ברבנות הם ברכה ועמנו היקר רוצה שמישהו ישמור לו על הנשמה.

מערכת הבחירות הייתה צריכה להיות ההזדמנות לשים את כל זה על השולחן, לקרוא לציבור לומר את דברו בקלפי בכל מה שנוגע להעדפותיו הרוחניות ואמונותיו. במקום זה בחרתם להתעלם מהנושא וכך נותר רק צד אחד בזירה.

 

דודי וכטל. תושב נווה. עוסק בחינוך.